Quantcast
Channel: סלואו
Viewing all 318 articles
Browse latest View live

מלכוד 22, סליחה שניצחנו, ומשמעות החיים חלק שלישי: להילחם אחד בשני –שלושה טקסטים סאטיריים לימים הקשים

$
0
0

במובן מסוים היה איש הסי.אַי.די בר-מזל, כי מחוץ לבית החולים נמשכה המלחמה. אנשים יצאו מדעתם וקיבלו מדליות בתמורה. בכל רחבי העולם, מכל עברי קו האש, נערים חירפו את נפשם למען מה שנאמר להם שהוא ארצם, ונראָה שלאיש לא איכפת, ופחות מכולם לנערים שחירפו את נפשם הצעירה. שום סוף לא נראה באופק. הסוף היחיד שנראה באופק הוא הסוף של יוסריאן עצמו, והוא היה עשוי להישאר בבית החולים עד קץ הימים אלמלא אותו פטריוט טקסני ולסתותיו הדומות למשפך וחיוכו הגבשושי, הסתור והבלתי נמחה, שסָדַק את פניו בקביעוּת כמו שוליים של מגבעת בוקרים שחורה. הטקסני רצה שכולם במחלקה, חוץ מיוסריאן ומדנבר, יהיו שמחים. הוא באמת היה חולה מאוד.

אבל יוסריאן לא היה מסוגל לשמוח, אף-על-פי שהטקסני לא רצה שיִשמח, כי מחוץ לבית החולים עדיין לא התרחש שום דבר מצחיק. הדבר היחיד שהתרחש שם היה מלחמה, ונראָה שאף אחד חוץ מיוסריאן ומדנבר לא שם לב. וכשניסה יוסריאן להזכיר את זה לאנשים, הם התרחקו ממנו וחשבו שהוא משוגע. אפילו קְלֶווינְגֶ’ר, שהיה אמור לדעת אבל לא ידע, אמר לו שהוא משוגע בפעם האחרונה שהם התראו, ממש לפני שיוסריאן נמלט אל בית החולים.

קְלֶווינְגֶ’ר נעץ בו עיניים בהתקף של זעם ועלבון, לפת את השולחן בשתי ידיים וצעק, “אתה משוגע!”
“מה בדיוק אתה רוצה מהחיים שלנו?” השיב דנבר בלאוּת מעל לקולות הקצינים במועדון.
“אני לא צוחק,” הִתמיד קלווינג’ר.
“הם מנסים להרוג אותי,” אמר לו יוסריאן בשלווה.
“אף אחד לא מנסה להרוג אותך,” צווח קלווינג’ר.
“אז למה הם יורים עלי?” שאל יוסריאן.
“הם יורים על כולם,” ענה קלווינג’ר. “הם מנסים להרוג את כולם.”
“ומה זה משנה?”

קלווינג’ר כבר תפס תאוצה, עמד-למחצה מרוב התרגשות, עיניו לחות ושפתיו רוטטות וחיוורות. בסופו של דבר, כפי שאירע תמיד כשהתווכח על עקרונות שהאמין בהם בלהט, הוא התנשף בשצף-קצף וכבש דמעות-אמונה מרות. והיו עקרונות רבים שקלווינג’ר האמין בהם בלהט. הוא היה משוגע.

“מי זה הם?” הוא רצה לדעת. “מי בדיוק לדעתך מנסה להרוג אותך?”
“כל אחד ואחד מהם,” אמר לו יוסריאן.
“כל אחד ואחד ממי?”
“כל אחד ואחד ממי נראה לך?”
“אין לי מושג.”
“אז איך אתה יודע שהם לא מנסים להרוג אותי?”
“מפני ש…” השתנק קלווינג’ר והשתתק בתסכול.

קלווינג’ר באמת חשב שהוא צודק, אבל ליוסריאן היו הוכחות, כי אנשים זרים שהוא לא הכיר ירו עליו בתותחים בכל פעם שטס באוויר כדי להטיל עליהם פצצות, וזה לא היה מצחיק בכלל. וכמה שזה לא היה מצחיק, היו הרבה דברים לא מצחיקים עוד יותר. לא היה מצחיק בכלל לחיות כמו נווד באוהל בפיאנוזה, הרים שמנים מאחור וים כחול ושָׁקֵט מלפנים, ים שמסוגל לבלוע אדם בהתכווצות-שריר חטופה ולפלוט אותו אל החוף אחרי שלושה ימים, המשלוח חינם, כשהוא מנופח, כחול ומרקיב, והמים מתנקזים ממנו דרך שני נחיריים קרים.

 

(מתוך הספר: מלכוד 22, מאת ג’וזף הלר)

 

________

 

- מה דעתך אדוני על הממשל הצבאי?
- מה דעתך?
- תודה! זו כבר תשובה! אין לך עמדה מגובשת!
- תסלח לי…
- אני ניגש לעניינים מנקודת ראות יהודית
- זה דווקא בסדר.
- אני עוד זוכר היטב היטב, אדוני, מה עבר על היהודות בתקופת השואה! אני ממש מתבייש לחשוב על כך, שעכשיו אנחנו סוגרים את בני המיעוטים שלנו בגטאות!
- לדאבוני זה נכון.
- אל תצטער כל כך עליהם! הם בכל זאת אויבינו בנפש!
- זהו. שונאי ישראל עד אחד.
- תסלח לי! למה שלא ישנאו אותנו? אתה לא היית שונא את מי שסוגר אותך בגטו?
- בטח. לכן אני אומר שצריך לתת להם יותר חופש.
- ומה עוד? קודם כל לחתום על שלום, חביבי, אחר כך נדבר על חופש! מה זה פה?
- מה אני אמרתי? עד חתימת השלום, אין מה לדבר.
- תסלח לי, איך אפשר לדגול במושגים כאלה? באיזה אופן נוכל להוכיח לערבים את רצוננו הטוב, אם לא דרך היחס ההוגן כלפי המיעוטים שלנו?
- בעניין זה אין וויכוח. בהחלט הגיע הזמן להקל עליהם.
- להקל על גיס חמישי?
- לא התכוונתי ברצינות…
- תסלח לי! הם רוצים לזרוק אותנו לים!
- אתה מספר לי? הם מתפללים לכליוננו!
- אתה שוב מתחיל? תגיד לי, למה שלא יתפללו? אנחנו באים ללא הזמנה, מתיישבים פה – ועוד הם יאהבו אותנו? מצחיק!
- ברור, שמבחינת האינטרסים שלהם, הם צודקים.
- תסלח לי מאוד! הם חיים אצלנו על רמת חיים גבוהה יותר, מאשר אחיהם ה”מאושרים” בארצות השכנות!
- ועוד הם מדברים! מה הם רוצים מאיתנו?
- אתה באמת לא יודע? את פלשתינה הם רוצים בחזרה, חביבי! היתה זו ארץ ערבית או לא?
- אין מה לדבר…
- בן אדם! ממלכה יהודית אדירה חלשה על האיזור הזה בשעה שעוד לא היה זכר לערבים! ארץ ערבית הוא אומר!
- לא אמרתי שזו האמת, אמרתי שהם…
- מי מעוניין ב”אמת”, ידידי? לא למדת בבית ספר, שהכוח, רק הכוח מעצב את פני ההיסטוריה?
- זהו!
- אבל זה פאשיזם, אם לא אכפת לך! אידיאולוגיה מיליטריסטית מובהקת!
- אני מסתייג מזה.
- “מסתייג”? איזו עדינות! איפה אתה חי אדוני? לידיעתך: אנחנו נמצאים בתוך טבעת המוות של צוררינו! אתה נגד   מיליטריזם? אתה רוצה להתאבד?
- להיפך. אני דווקא בעד צבא גדול.
- זה לא מספיק, חביבי! מבחינה זו הם תמיד יעלו עלינו. כוחנו בעליונות המוסרית!
- בדיוק! זה ישנו, לא כן?
- תסלח לי! איזה מוסר משונה זה המתעלם מזכויות החופש של בני המיעוטים?
- לא יודע… אני כבר קצת מבולבל…
- אדוני היקר! אני רוצה להסתכל ישר-ישר לעיני דעת הקהל העולמית!
- אז אתה נגד הממשל הצבאי?
- אני מתנגד לו בתוקף!
- ובכן צריך לבטל אותו?
- איך אפשר?

 

(הממשל, מתוך: סליחה שניצחנו, מאת אפרים קישון ודוש – הוצאה ראשונה: ספטמבר 1967)

 

________

 

 

(מתוך הסרט “משמעות החיים” מאת חבורת מונטי פייתון)

_______

 


חייו של הקניון ומותו של הרחוב, או, על מה היינו יכולים לדבר אלמלא המצב הביטחוני

$
0
0

ביום רביעי האחרון, 09.07, הלך לעולמו דוד עזריאלי. למרות כותרות ראשיות בעיתונים הכלכליים, ומודעות אבל שנפרשו על פני עמודים רבים, דומה שדבר מותו (בשיבה טובה ובגיל המכובד של 92 שנה), נבלע בשאון עדכוני החדשות ואזעקות צבע אדום. באופן אישי, איני יכול שלא להצר על כך, שכן פטירתו של מי שמכונה “מלך הקניונים”, יכולה היתה, במציאות לוחמנית פחות, להצית דיון כלכלי, חברתי ותרבותי, שהיה מעלה ומציף בעיות שהשלכותיהן על חיינו, כך אני מאמין, שניות רק לסכסוך הישראלי פלסטינאי – בעיות שאת חלקן לפחות, נפל בזכותו של עזריאלי ז”ל ליצור יש מאין, ובעשר אצבעות.

קניון 1

הקניון הראשון בעולם הוקם בשנת 1956 במינסוטה, ארה”ב. קצת פחות משלושים שנה אחר כך, הקים עזריאלי את הקניון הראשון בישראל – קניון איילון – שפתח את שעריו בשני ליולי 1985 (המילה קניון היתה המצאה של עזריאלי עצמו, שילוב של המילים קניות ו-חניון). לא בקלות הצליח עזריאלי לשכנע את ראש עיריית רמת גן דאז להקים את הקניון בתחומו, איש במדינה לא הבין רוצה היזם הקנדי מחייו, אולם, מרגע שנפתח הקניון הוא הפך להצלחה מיידית – אני יודע זאת ממקור ראשון שכן התגוררתי באחת השכונות שנמצאו במרחק נסיעה קצר ברכב (או מעט ארוך יותר על אופניים), ועד מהרה ריכז הקניון החדש את מירב הרכישות של המשפחה. את מוצרי המזון עדיין רכשנו בסופר שמרכז המסחרי בשכונה, ואת ספרי הלימוד שלי עדיין רכשתי בדורון ספרים באבן גבירול, אך למעט אלה, ובכל האמור לגבי בגדים, מתנות, ספרי קריאה, משחקים למחשב, סרטים, ואפילו מזללות מהירות – הכסף שלנו הלך לקניון.

קניון 2
קניון איילון לא יצר תקדים רק מהיותו מרכז הקניות הראשון שהוקם במתכונת הכה אמריקאית – הוא היה גם האחראי הישיר להולדתה של כלכלת הרשתות. עזריאלי עצמו, כיזם החושב לטווח הארוך ובראש ובראשונה על טובתו שלו, ביקש ליצור תמהיל שוכרים המבוסס ברובו על רשתות, כפי שהיה רגיל לעשות, ומאחר וכאלה לא היו עדיין בארץ הוא הלכה למעשה יצר אותן בעצמו. פוקס, קסטרו, שילב ועוד רבות אחרות התחילו את דרכן אצלו, בקניון הציוני הראשון.

לחות, קפיטליזם, תחבורה ציבורית גרועה ופיגועים

עוד 13 קניונים הקים עזריאלי בחייו (מתוך כמאתיים הקיימים בישראל כולה), והגם שהרחובות המסחריים של הערים הגדולות, כגון תל אביב, חיפה וירושלים, שרדו בהצלחה כזו או אחרת את בליץ הקניונים, הרי שערים קטנות יותר מתקשות להתמודד עם קניוני ענק הנפתחים בתחומם. כך למשל קורה באילת, בבאר שבע, בראשון לציון ובקריית אתא, בהן מנהלים סוחרים מאבקים מתוקשרים כנגד פתיחה של קניונים נוספים, והסיבה היחידה שאנו לא שומעים על מאבקים נוספים היא שערים אחרות פשוט קמלות ללא קרב – רחובות שלמים, מאות עסקים קטנים ומגוונים, הולכים וגוועים לנגד החזיתות האטומות של הקניונים.

קניון 3
“נורא קל להאשים את עזריאלי כמי שהרס את חיי הרחוב ואת העסקים הקטנים, כי אכן יש לו תרומה נכבדת בהקמת קניונים שמבודדים מהרקמות העירוניות הוותיקות, אבל זה יותר מורכב מזה.” אומרת האדריכלית והעיתונאית נעמה ריבה. “עזריאלי ‘ניצל’ מצב קיים. התכנון העירוני במדינת ישראל הוא מאוד אמריקאי. המסחר מבודד מהמגורים והכבישים דומיננטיים. זה היה ככה עוד לפני עידן עזריאלי והוקצן בתקופתו.”

קניון 4
“הביטוי הכי חריף בעיני לתופעת עזריאלי הוא דווקא בקרית אתא”, ממשיכה ריבה, “שם הקניון לא ממוקם מחוץ לעיר, אלא בליבו של רחוב מסחרי, במקום בו פעם היה שוק, ודווקא את השוק הוציאו מהעיר, מהמקום הטבעי שלו. זו לדעתי החלטה רעה מאוד של קברניטי העיר. במקרים אחרים, כמו זה של קניון עזריאלי, אפשר בהחלט לקבל את המיקום, במיוחד לאור העובדה שבערים גדולות ניתן לשלב בין קניונים לרחובות מסחריים. הבעיה שלנו כיום היא שהקניונים משתלטים גם על ערים קטנות כמו כפר סבא, נס ציונה או קרית אתא. ערים שיש בהן מעט מאוד רחובות מסחריים.”

קניון 5

את סוד הצלחתו של הקניון זוקפת ריבה למספר סיבות. “מלבד הטענה האוטומטית הנוגעת למדינה קפיטליסטית שתושביה רוצים להידמות לאמריקאים, יש לציין עוד שלוש סיבות מרכזיות, כאשר הראשונה שבהן היא פשוטה – אנחנו מדינה חמה והקניון הוא פתרון טוב ללחות ולזיעה. התכנון הישראלי לא מוצלח במיוחד, ולא הוקמו הרבה רחובות מסחריים נעימים כמו אבן גבירול או ויצמן בכפר סבא שמאפשרים הליכה בצל, וביולי אוגוסט קשה להאשים אנשים שמעדיפים להסתובב בדיזינגוף סנטר על פני בילוי בסאונה שמספק הרחוב עצמו. סיבה נוספת היא הפיגועים של שנות התשעים, שנתנו גם הם רוח גבית להצלחת הקניונים – אנשים פחדו להסתובב ברחובות והעדיפו מקום סגור ומוגן, ולכל אלה ניתן להוסיף את התחבורה הציבורית הגרועה, שגם לה יד בחיזוק הקניונים המאפשרים הגעה נוחה בעיקר עם רכב פרטי.”

קניון 6
מזגנים, מדרגות נעות, ביטול מוחלט של ה”טבע” (גשם, רוח, חום), חנייה נוחה בקרבת מקום, שומר בכניסה וסכסוך בטחוני מתמשך, הם, אם כך, הסיבות העיקריות להצלחתו של הקניון בישראל. אולם הצלחה זו מגיעה במחיר לא קטן.

 

עובדים שקופים

מעבר לפגיעה המתמשכת במרכז העירוני שוקק החיים והמסחר (מרבית הקניונים ממוקמים בשולי הערים), הקניונים אחראיים גם ליצירת האחדה ולהרעה במצבם של העובדים. התופעה הראשונה מתרחשת בשל השליטה המוחלטת של הרשתות על שטחי המסחר בקניון – השכירות הגבוהה, כמו גם כללי התצוגה הנהוגים, מבטיחים שלעולם לא נמצא בתוככי קניון חנות קטנה לספרים משומשים. בפועל, וכתוצאה מכך, כל הקניונים בישראל, מאושרים ואומללים כאחד, דומים זה לזה במאת האחוזים. ה”מגוון” הרחב שהקניון מתיימר לספק אינו אלא מצג שווא – בפועל, האפשרויות שלנו כצרכנים, הסטנדרטים אליהם אנו נחשפים, מגוון המוצרים כמו גם האנשים שיכולים לספק אותם, הולך ומצטמצם פלאים.

קניון 7

התופעה השנייה הנה פועל יוצא של תרבות הרשתות – העובדים לעולם יהיו שכירים חסרי מיומנות מיוחדת, שקופים וחסרי כל חשיבות ביחס לצרכן אותו הם אמורים לשרת. כך כותבת ארנה קאזין בנושא בספרה “במרחק הליכה”:

“אם הצרכן הוא המרכז בקניון, ברור שעובדי הניקיון, המאבטחים ומסדרי הסחורה הם שקופים לו – הוא אינו צריך לחוש במאמץ הכרוך בסיפוק צרכיו. הדבר עלול לפגוע בהנאתו ובמוטיבציה שלו לקנות. הקופאית בסופר פארם – עדיף שתעמוד כל המשמרת ואסור שתשב, כי כדברי מנהל הרשת, “אנחנו רוצים שהקופאית תשרת את הלקוחות בגובה העיניים”. קופאית שיושבת, או מתמתחת, או נחה לרגע – פוגעת בשירות לצרכן [...] זו הנורמה: העובדים בקניון, המשרתים את צרכניו, משתכרים כולם שכר מינימום, עובדים משמרות ארוכות, כמעט אף אחד מהם אינו יושב בזמן העבודה. ומכיוון שהכול מפנימים את ערכי תרבות הצריכה – לא רק הצרכנים אלא כל המשתתפים במנגנון המקיים אותה – כמעט אף אחד מהם אינו כועס.”

קניון 8

אם רק היינו אנו, הצרכנים, יוצאים נשכרים מעולם הרשתות והקניונים, הרי שלא הייתי מלין, אולם בפועל, אנו זוכים לשירות רע (הנובע ישירות מהעבודה שהחנויות לא מנוהלות על ידי בעליהן), ממגוון מצומצם (ראו מעלה) ממחירים גבוהים (על כך כתבתי בעבר וביותר ממקום אחד) ומאין ספור מניפולציות המבטיחות שנקנה כמה שיותר דברים להם אין אנו בהכרח זקוקים (ראו למשל בסרטון הקצר הזה).

את עזריאלי האדם אינני מכיר כלל, ופעילותו הנדבנית בשנים האחרונות מעידה, ייתכן, על רצונו הכנה להותיר אחריו עולם טוב יותר מזה שקיבל. כמובן גם שלא ניתן להאשים אותו באופן אישי בתרבות הקניון שפשתה במחוזותינו, שכן אם לא הוא הרי שבוודאי יזם אחר היה מייבא את הקניון לישראל. עם זאת, מותו של מי שסימל יותר מכל את רעיון “הקניון”, היה יכול להצית, כאמור, דיון רחב, שבסופו כולנו היינו צריכים להגיע למסקנה כי מוטלת עלינו אחריות חברתית, כלכלית ותרבותית, ושכל שעלינו לעשות על מנת לעמוד בה, זה להדיר את רגלינו בעתיד מהקניון.

________

האיורים בפוסט הם פרי עבודתו של האמן ומשבש התרבות פקארד ג’ינינגס

________

באותו נושא

במרחק הליכה – שוטטות בעיר כאנטיתזה לתרבות הצריכה

רק לא רשת

יום ללא סופרמרקטים

על מחירי הבשר הגבוהים והיעלמות בתי המרקחת הפרטיים

________

 

חסרה לי מילה

$
0
0

ההפך מ”עשיר” הוא “דל”. כך לפי ה”תזאורוס של השפה העברית – מילה במילה” של איתן אבניאון. מילים נרדפות ל”מתעשר”’ לדידו של אותו מילון הן: מאמיר, מרבה נכסים, משגשג, מתאמד, עולה, פורח, צומח. וההפך מ”מתעשר”: מתרושש. המשכתי אל המילים הנרדפות ל”מתרושש”: יורד מנכסיו, מידלדל, מתנוון, נחלש. אבן שושן מגדיר את זה כך: “עושר – 1. הון, רכוש או כסף רב. 2. שפע, רוב.”, מנגד, “דלות – 1. עניוּת, חוסר כל (כל מה? ממש ה-כ-ל?) 2. רזון, כחישות: דלות הגוף. 3. צמצום, מוגבלות: דלות מוחין. דלות המחשבה. דלות הרגש.”

מתעוררת מין תחושה שמדובר בשני מחנות מנוגדים של מושגים – האחד חיובי והאחר שלילי; עושר, צבירה, ריבוי, שפע, עוד, יותר, מלא, המון, כל המילים אלה מן העבר האחד. כביכול. ומן העבר השני, כביכול לא פחות – דלות, פיחות, צמצום, מעט, קומץ, חופן, כמה, אחד.

הרשו לי התפלספות לשונית קצרה, כי הניואנסים עדינים ולא פשוט להשתחרר ממגבלות מילים: האם דלות וצמצום מולידים מוגבלות או מעידים עליה בהכרח? האם לא חשוב ליצור הבחנה לשונית בין מוגבלות חומרית למוגבלויות אחרות, יצירתית נגיד, או מוסרית, שאין בינן ובין מוגבלות חומרית דבר? אולי היכרות נסיבתית מקרית, אבל בוודאי לא קשר הכרחי. האם לא ראוי להבחין בין שלל המוגבלויות האלה ולהועיד לכל אחת מהן מילה שונה, אחרת? לייצר מגוון אסוציאטיבי מעט יותר עשיר ורב-גוני למילים כמו עוני ועושר ומוגבלות וצמצום? עוני מנוול לא פחות מעושר, ולא יותר, כי ניוול נובע מהצטרפות של מערך נסיבות מורכב, שיש בו לא רק מצבו הכלכלי של אדם, אלא גם אופיו, שאיפותיו, ציפיותיו ותקוותיו, יכולותיו וכישרונותיו ומעלותיו וחסרונותיו, הפוּקסים שיש לו או שאין לו בחייו, מזלו הטוב או הרע, קשרים שהשכיל או לא השכיל לקשור ועוד אוקיינוס של נעלמים במשוואה הזו. העוני מנוול והעושר מנוון זה קצת פשטני. יש ניוול ויש ניוון ויש עוד מיליוני דברים גם לאורך המנעד, לא רק בקצוות. אני מאמינה ש”עושר” ו”דלות” יכולות, במיטבן, להיות דווקא מילים נרדפות, אבל נדמה שבעידן כשלנו, שבו לא מעט מ”גיבורי” התרבות והחברה הם אילי-הון דלי שאר-רוח, טיב היחסים בין שתי המילים הללו עמום מעט ולא קל לפענוח.

וחסרה לי מילה שתצביע על פוטנציאל העושר שבצמצום; שתסמן את הדיוק המתאפשר בזכות דלדול ודילול ומאפשר בתורו שקיפות. מילה שתתאר בצורה לא דו-קוטבית את החיים על התפר העדין והחמקמק בין “יש מספיק” לבין “יש יותר מדי”.

גרגרנות היא טבע האדם, והטבע הזה תפח לממדים מפלצתיים מראשית התפתחותן המהירה של האורבניוּת ושל תרבות הצריכה, אבל התפיסה המקובלת שלפיה התעשרות (חומרית) נעשית תמיד במגמה חיובית, ושהידלדלות (חומרית גם היא) היא בהכרח הדרך למטה, היא לא יותר מהתניה תרבותית שמשרתת אינטרסים ברורים, לא שלי.

עננים

אם רק היינו מניחים לפעוטות לבהות בשמיים מעוננים במקום באוניברסיטאות צבעוניות או מוביילים רועשים, ייתכן והם היו גדלים להיות אנשים רגועים, מסתפקים במועט ויצירתיים.

 

ואולי אני כותבת את הפוסט הזה כי לא התמזל מזלי להיות עשירה. אולי לוּ היה לי ים של כסף, הייתי עסוקה בדברים אחרים במקום בפלפולי לשון; חופשות מעשירות ומרחיבות לב ודעת ברחבי העולם, נגיד, פילנתרופיה בממדים בינלאומיים, פגישות עם מתווכי נדל”ן ועם יזמים עסקיים וחברתיים, שחייה בים של השראה מרוב זמן פנוי וחוסר דאגה, או שיעורי פילאטיס פרטיים בסלון שלי. ואולי לא. אולי בכל זאת הייתי מתפלפלת. ואולי הייתי מנוולת. אין לדעת כי אי אפשר להעמיד את זה במבחן המציאות, כי אין לי כסף. כלומר, יש לי, אבל לא מספיק. לא מספיק לְמה? שאלה טובה.

אני מחשיבה את עצמי ממוקמת אי-שם בתחתית מעמד הביניים. כביכול, אני לא ענייה. יש לי די כסף לאוכל, לדמי שכירות, לחשמל ולתחבורה, ואני אפילו מצליחה לחסוך. ובניגוד לאחוז גדול למדי מבני המעמד שלי, כך לפי נתונים סטטיסטיים שמתפרסמים מעת לעת במוספים כלכליים, חשבון העו”ש שלי אינו במינוס. זה מצד אחד. מצד שני, אין לי סיכוי לרכוש דירה בשנים הקרובות, אם זה עוזר לחדד את התמונה מבלי להיגרר לוולגריות. אבל אני מרגישה ענייה. יש לי ערימות של דברים מיותרים, ותחושה קבועה של מחסור ושל חוסר ביטחון קיומי במובן הכי פשוט וממשי, לא זה האקסיסטנציאליסטי; ברור לי שבכל רגע אני עלולה להיות מפונה מהדירה שאני גרה בה בשכירות, לאבד את מקום עבודתי, להיקלע להוצאה בלתי צפויה שלא אוכל לעמוד בה ובסופו של דבר, להימעך תחת כדור שלג ענק שיתגלגל אליי מראש מדרון תלול של חובות, וינחת לי על הפרצוף. ויש להניח שאי לכך, יש לי די מעט שקט נפשי. מה זה אם לא עוני, לפחות במובן מסוים?

Dictionaries

עניה בחפצים, עשירה במילים

 

לפני כמה שנים, בהתחדדות הדרגתית, עלה במוחי הרעיון לנסות לצמצם את הצורך שלי בחפצים, או ליתר דיוק, לדייק בהצטרכות הזו. להתעשר, אבל במובן מעט שונה מזה שהתרגלתי אליו. להביא על סיפוקם את הרצונות הכי צרופים שלי, ורק אותם. אני אוהבת שפע ומגוון ואני אוהבת את הצורך לבחור כל הזמן, אבל אני רוצה לשפר את כישורי הבחירה שלי. אני משוכנעת שתהיה לזה השפעה חיובית על מפלס החרדה והתסכול שלי. אני רוצה למצוא משהו טעים בבופה הזה, המציף כל הזמן את החושים ואת המחשבה, משהו טעים באמת, ולא ליפול רוב הזמן על האוכל המקולקל ואז לדחוף מסטיקים כדי לתקן את הטעם. ואני רוצה להיות מודעת יותר ואימפולסיבית פחות, ללמד את עצמי להתנגד אינטואיטיבית לכל התגובות המיידיות שהולידה בי מלאכת האילוף המיומנת של תרבות הצריכה. אני רוצה לדעת מי האנשים השקופים והעבדים המנוצלים שמשלמים מחירים יקרים על כל דבר שאני קונה, אני רוצה לדעת אם היה בעל-חיים שעוּנה במעבדה, או יער שנכרת, או מקור מים שזוּהם או יבשת שלמה שהפכה לפח אשפה של יבשת אחרת, כדי שאני אוכל לקנות מחשב חדש, או שמפו, או ספר, ולסחוב אותם הביתה בשקית ניילון צבעונית. אין לי בעיה להיות צרכנית, אבל אני רוצה להיות צרכנית טובה. צרכנית טובה בעינֵי עצמי, לא בעיני “ראשי המשק”.

ומהיום שהמחשבה על צמצום עלתה בראשי אני מגלה שאני מתבּחלת בקלות מרכישות מיותרות. מתעורר בי מין רפלקס הקאה בכל פעם שאני מבינה שקניתי משהו סתם, משהו שאני לא צריכה, משהו מיותר. ויותר מפעם ביום מצטיירת בדמיוני הפנטזיה שלי, והיא נראית כך: חדר לא גדול, מואר באור יום, ובו מיטה לבנה וחלון. זה הכול. ובמיטה אפשר לנוח, לשקוע בשינה עמוקה ושלווה שאינני זוכרת מתי בפעם האחרונה שקעתי בה, אפשר לקרוא בנחת, אפשר לבהות. אין כלים להדיח, אין אבק למחות, אין ספות ושטיחים לשאוב, אין רצפות למרֵק, אין מיילים להשיב עליהם, אין אקטואליה להתעדכן בה, אין עתיד להיערך לקראתו בתכנית חיסכון לטווח ארוך, אין קשרים רופפים יותר ופחות שיש לתחזק בשיחות טלפון ארכניות ובהודעות טקסט שנונות לתפארת, ואין ערימות של כביסה; פנטזיה אילוסטרטיבית על פנאי, המצרך הנדיר ביותר בתרבות הצריכה. זמן פנוי לנפש ולמחשבה, נקי ממסרים סמויים, נקי מתחרות, נקי מהישגיות, נקי ממותגים ומפרסומות, נקי מעבודה, נקי מדאגה, נקי מחרדות ונקי מחישובים.

עלים

וזה מה שיראו מהחלון

 

הרי רובי ככולם לוקה ב-ADD המפורסם המסיח את הדעת מהעיקר, אבל הנה הביצה והתרנגולת – מה היה כאן קודם? העיקר או הסחות הדעת? התרכיז שלי או העודפוּת? קשה כל כך להתכנס פנימה, למצוא את החרצן, לדעת מה הדבר שכדי להתפנות אליו אני רוצה לנקות את חיי משלל חפצים מיותרים, מערכות יחסים שכבר הרקיבו, הרגלים ישנים שכבר אין בהם טעם, בזבוז זמן כרוני על דברים תפלים. ואני מתמלאת בתחושת הדחיפוּת של הצורך לסלק דברים. חולמת על פחים. שואפת להצטמצם לצרור אחד חיוני שאוכל לארוז בתרמיל. ואז אוכל להיות הנוודת שנגזר עליי להיות (אין לי כסף לבית משלי, כאמור, וגם לא צפוי להיות לי בקרוב) ולעשות את זה בלי מרמור ובלי תחושת מחסור. אולי אפילו באושר. והתרמיל הוא תרמיל מטפורי כמובן, שיכיל מיטה נוחה וגם ספה נוחה (בניגוד לדעה הקדומה הרווחת, מינימליסטים רחוקים מלהיות סגפנים שוחרי תענית ומתעבי חיים נוחים), שאיפות, האישה שאיתי, קומץ ספרים שעוד אקרא בהם שוב, מוזיקה כלבבי, מילונים, כי מילים הן האהבה שלי והמקצוע שלי, רעב מזין (מטפורי וליטרלי), כלבת חלל אחת (לייקה) וחתולת מנטול מרעננת (מינצֵה), אופניים ומכונית כדי להגיע למקומות רחוקים.

חילזון

להיות מסוגלת להכיל על גבי את כל שאזדקק לו, למעט אולי חברה אמיתית

 

אבל כל מה שיהיה בתרמיל הזה יהיה חשוב ושימושי ומותאם לי היטב, וכל הדברים שאלקט יקלעו לטעמי ויעזרו לי לדייק, להתרכז בדברים החשובים. ואז אהיה עשירה. לא במין התחכמות ניו-אייג’ית קלישאית, מאוסה ומעושה, אלא כי זה שורש העניין – שיהיה לי מה שאני רוצה באמת, חוכמה גדולה, אני חושבת. לא סתם שיהיה לי כל מה שאני רוצה. עניין של דקויות. מכאן הקושי, אני מניחה. לכן ההתפלפלות.

ובשיא הפשטות, מתוך “ספר הטאו” של החכם הסיני לאו-צה בתרגומו של ניסים אמון; השפע, העודפוּת, הענווה, החתירה לעוגן של מהות, ובהערת המתרגם, גם סימן שאלה:

“מעט מול הרבה

יותר מדי צבעים / מעוורים את העיניים / יותר מדי צלילים / מחרישים את האזניים /
יותר מדי טעמים / מקהים את חוש הטעם / יותר מדי רצונות / מבלבלים את הדעת /
הימורים וציד / מעוררים חמדנות / חפצים יקרים / מנוולים / את יפי הפשטות
על כן החכם / אוכל לפי מידת קיבתו / ולא לפי מידת העין /
הוא דוחה את המיותר ותמיד ידבק במהות.

והערת המתרגם: אנו פוגשים את לאו-צה בדרכו האחרונה, לפני שנעלם בהרים. הוא לא מתבייש לחרוג מהנימוס הסיני, המסתפק בביקורת מרומזת. הוא עולב בעושר בבוז גלוי וללא רחמים.

יפה עשה הקיסר שלא צנזר פרק זה, הפוגע ולא בעקיפין.
ואולי טוב לקיסר שהנתינים יאהבו את העוני”.

 

__________

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – פרק 3 – תפסיקו לקנות שטויות

המינימליסטים – 1 – מה זה מינימליזם?

לעבור דירה ולהישאר בחיים, או, בדרך למינימלזים, חלק ראשון

__________

לבלוג המומלץ של שירלימינימליסטית Wannabe
________

 

חמש המלצות לפעילויות איטיות במרחב המוגן

$
0
0

בימים האחרונים, ומטבע הדברים, מרבית האנשים מעדיפים להישאר בבתיהם. מעבר לקרבה הברורה למרחב המוגן, ישנה התחושה המובנת שלאור הנסיבות, מוטב לעצור הכול ולהיצמד אל כלי התקשורת השונים, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, בציפייה להתפתחויות חדשות. לאור האמור, החלטנו לאסוף מקבץ קצר של המלצות לזמן השהייה במרחב המוגן.

לעשות סדר בבית – אנחנו לא מדברים על לעשות אבק, לשטוף כלים או לסדר את ארון הנעליים, אלא על תהליך שיטתי שבו אנחנו עוברים על מלאי החפצים שאגרנו במהלך החיים – רכוש שנערם בארונות, מגרות, על גבי מדפים, רהיטים שמעלים אבק ומכשירי חשמל שאינם משמשים לדבר – ממיינים אותו, בוחנים את נחיצותו ונפרדים ממנו לשלום.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש ערמות של בגדים, ספרים, דיסקים, סרטים, כלי מטבח וגם רהיטים אשר תופסים מקום בחלל ובזמן, ואנו מאפשרים להם לעשות זאת למרות שאנו לא עושים בהם כל שימוש. אלה בדיוק החפצים שמפריעים לנו לראות את הדברים החשובים, שמהווים עומס מיותר, שתורמים לתחושה הכללית של המחנק, של הבלגן – אלה החפצים שהגיע הזמן לשחרר לדרכם.

תתחילו מארונות הבגדים ומהמגירות העמוסות של שולחן הכתיבה, המשיכו משם אל החדרים האחרים – הסלון, המטבח וגם המקלחת הכורעת תחת נטל המרקחות, התרופות והתמרוקים – הכלל המקובל להחלטה מי לשמאל ומי לחיים הוא “קריטריון השנה” – אם בחפץ מסוים לא נעשה שימוש מעל שנה, יהיה הוא אשר יהיה, דינו אחד: להיות מורד לספסל הרחוב (בעזרתו ימצא בית חדש וטוב) להימסר (נסו את אתר אגורה או באמצעות סטטוס בפייסבוק), או להימכר (אתרי יד שניה או אתר אושר יסייעו במלאכה).

מובטח לכם שלאחר שתרוקנו את הבית מכלל הפריטים המיותרים תזכו לחוש שלווה חדשה המזדחלת לאיטה אל חייכם – זוהי תחושת השחרור מעול החפצים המתלווה לכל מי שבוחר לאמץ לחייו קורטוב של מינימליזם.

 

לזכור – סביר מאוד להניח שבתהליך הניפוי שתואר מעלה תגיעו בשלב זה או אחר לאלבומי התמונות המשפחתיים המעלים אבק בארון כלשהו בסלון. אלבומי התמונות הם דוגמא מובהקת לפריטים נוסטלגיים בהם אנו נוטים להיאחז עד כלות, לעיתים בצדק ולעיתים לא. מאחר וקשה יהיה להאשים אותנו בהעדר נוסטלגיה, אנחנו לא מציעים חלילה לזרוק את האלבומים, אלא פשוט לסרוק אותם אל המחשב. באופן כזה תוכלו להפוך את התמונות לשומר מסך מתחלף, מה שאומר שמישהו באמת יתבונן בהם.

עד שתגיעו לפרויקט הסריקה הגדול, ניתן בהחלט להשתמש בתמונות לטובת משחק זיכרון משפחתי: בחרו שתי תמונות של כל אחד מבני המשפחה (לא תמונות זהות כמובן) ושתי תמונות מכל טיול, אירוע או חופשה, הפכו אותן על פניהם, והתחילו לשחק.

 

תמונה: יונהה

תמונה: יונהה

 

לארגן ארוחות משותפות – אמת, התיאבון לא משהו בימים אלה, וגם האנרגיה לבשל לא בהכרח זמינה, וזאת בדיוק הסיבה לארגן ארוחה משותפת עם שכנים או חברים – כל אחד מכין מנה אחת בלבד, נפגשים ביחד, פותחים שולחן, אוכלים ומנהלים שיחה, שבתקווה תיסוב אודות המזון והמנות שכל אחד הכין, אבל סביר להניח שתעסוק במצב. עדיין, החברותא והמזון בהחלט יסייעו להעביר ערב בנעימים. אם זה לא עובד, נסו להוסיף אלכוהול לתפריט.

 

לכתוב יומנים – לא נרחיב במילים. הכתיבה היא אמנות שבשנים האחרונות סובלת מהזנחה חמורה – גם כשאנו כותבים אנו בעיקר מקלידים, וזה לא אותו דבר. הכתיבה היא מלאכה הדורשת מאיתנו להאט ולחשוב ביתר תשומת לב – אנחנו לא יכולים לכתוב תוך כדי הכנת ארוחת ערב, העברה של כביסה מהמכונה למייבש, שטיפת הכלים או משחק עם הילדים. בשביל לכתוב אנחנו צריכים לשבת מול שולחן, או לשכב על המיטה, לבד, לעסוק ברפלקסיה עצמית, לנתח מצבים, להגיע לעמק השווה עם הכעסים, הפחדים, והתקוות הכמוסות ביותר. זה לא פחות טוב ממדיטציה וזה הרבה יותר זול מאנליזה.

 

לעשות מדיטציה – לפני כמעט שנתיים, בזמן מבצע עמוד ענן, ביקשנו מד”ר תומר פרסיקו להעלות סקירה של תרגילי מדיטציה שונים שכל אחד מאיתנו יכול לעשות באופן עצמאי. אנחנו שמחים להגיש אותם שוב לטובת הציבור.

 

_________

חמשת ההמלצות הן כמובן רק קצה הקרחון של הפעילויות האיטיות אותן מומלץ לבצע במרחב המוגן, ולאלה ניתן להוסיף כמובן אחרות וטובות, כגון סריגה או נימנומים חסרי שליטה, אולם מאחר והפוסט מתארך יתר על המידה החלטנו לעצור בחמש, ונשמח כמובן להצעות נוספות ורעיונות ברוח הסלואו בתגובות.

_________

על אוניברסיטאות ומשחטות

$
0
0

ידיעה קטנה שהתפרסמה בסוף השבוע בעיתון “הארץ” מדווחת על תגובתה של חברת “זוגלובק” לבקשות לתביעות ייצוגיות שהוגשו כנגדה בעקבות כתבת התחקיר של “כולבוטק”. כצפוי, החברה מבקשת לטעון כי מדובר היה באירוע נקודתי, והאשמה מוטלת על מספר מצומצם של עובדים שסרחו. בנוסף, מציינת החברה כי בכל שעות העבודה במפעל (בו נשחטים 30,000 עופות ביום), מצויים במקום שבעה פקחים ורופא וטרינרי, וכי מעולם לא התקבלו הערות אודות הפרות של חוק צער בעלי חיים בעבר. קו הגנה צפוי, ועם זאת, למסמך השתרבבו גם כמה ציטוטים יותר מעניינים.


“המשחטה היא תעשייתית, ואיננה חצר משק בחווה. עובדי המשחטה אינם בוגרי אוניברסיטה, ומי שמוכן לעסוק כיום בשחיטה הם בודדים”.

בעיתון “הארץ” כמובן לא החמיצו את ההזדמנות ומהרו להעניק לידיעה את הכותרת “מה זוגלובק חושבת על עובדי המשחטה שלה”, וזו האחרונה, בתגובה לידיעה עצמה, טענה כי הדברים הוצאו מהקשרם. לטעמי, ההערה אודות השכלתם של העובדים, אומללה ככל שתהא, מפספסת את התמונה הגדולה שנעוצה דווקא בתחילתו של הציטוט: “המשחטה היא תעשייתית, ואיננה חצר משק בחווה.”

מי שמתקשה להבין את הרמזים העבים הפזורים בפתיחה זו, מקבל אותם בצורה מפורשת יותר בהמשך: “כולם רוצים לאכול בשר, אולם לא רוצים לדעת כיצד הגיע העוף לצלחת”, וגם- “בעוד שצרכן של מוצרי צריכה אחרים יכול לסבור שייצורם אינו כרוך בגרימת סבל ופגיעה לעובדים המשתתפים בכך, צרכן של מוצרי בשר אינו יכול להניח הנחה דומה לגבי בעלי החיים שמבשרם הם מופקים”.

במילים אחרות, ולמרות ההסתייגות מהציטוטים האקראיים שהובאו בכתבה, אין ספק ש”זוגלובק” הגיעה למסקנה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה – רוח הדברים העולה מן הציטוטים (שכאמור “הוצאו מקשרם”), ייתכן ותסייע להם להדוף את הבקשות לתביעות הייצוגיות וייתכן ולא, אולם, היא בוודאות תסייע לתנועה הצמחונית/טבעונית, שכן אם יש עובדה אחת המזדקרת בבירור מהטיעונים הללו, היא שחברת “זוגלובק” אינה אשמה בהתעללות. גם העובדים שהתאכזרו בעודם עובדים בעבורה אינם אשמים. למעשה, האצבע המאשימה יכולה וצריכה להיות מופנית רק אל הצרכנים המאפשרים את המשך קיומה של “תעשיית הבשר” במתכונתה הנוכחית.

_______

 

“לאחר הצפייה חש המבקש תחושת גועל קשה, שנבעה מהבנה כי הוא הכניס לפיו ולגופו מזון שהופק תוך התעללות קשה בבעלי החיים, בניגוד לציפייתו הלגיטימית כי המוצרים יהיו כרוכים בסבל המינימלי האפשרי לבעלי החיים”. (מתוך אחת הבקשות לתביעה ייצוגית)

ציפיות הן דבר לגיטימי כמובן. כאשר “המבקש” נכנס לסופר בו הוא עורך את קניותיו, ורואה את עשרות מוצרי הבשר הפרושים על המדפים לפניו, הוא יכול בשקט יחסי לנתק את עצמו מהמשמעות הרחבה של השפע הנגלה לעיניו. העובדה ששפע זה חייב להתקיים בעוד אלפי נקודות מכירה ברחבי הארץ, אינה מחלחלת לתודעתו, וכך הוא יכול להמשיך ולדמיין כי במפעל של “זוגלובק” נשחטים כמה עשרות עופות ביום, בדיוק הכמות הדרושה על מנת שניתן יהיה להפיק ממנה כדי צרכיו וצרכי שכניו, וכמובן, ששחיטה זו נעשית בצורה הומאנית ככל האפשר, ותוך מינימום של סבל לבעלי הכנף.

מחלקת בשר

במיוחד בשבילכם

אינני מכיר את אותו “מבקש” המצוטט במסמך התביעה, אולם, יש לי תחושה עמומה כי למרות הזעזוע העמוק שחש לנוכח ממצאי התחקיר הנדון, הוא לא חדל מאז לצרוך בשר ממקורות מתועשים, כי אם רק החליף מותג, או אפילו חזר לצרוך את מוצרי “זוגלובק” מאחר והאמין כי זו האחרונה תיקנה את הליקויים הנקודתיים.

אני מתעקש על הנוסח “ממקורות מתועשים”, שכן, למרות היותי צמחוני, ובהתאם לתפיסותיה של תנועת מזון איטי, אני בפירוש מאמין כי יש דרך ראויה לצרוך בשר, אולם בשר זה לא יכול להגיע ממשחטות בהן עוברים 30,000 פטמים ביום, 1,250 עופות בשעה, בקצב של קצת יותר מעשרים מיתות לשניה.

בהתאמה, הבקשות לתביעה ייצוגית כנגד “זוגלובק” הן לא יותר מאשר אופורטוניזם טהור, וחמור מכך, הן משמשות לצורך ניקוי ומירוק מצפונו של הצרכן הממוצע, אותו אחד שמעוניין להמשיך ולרכוש מוצרי בשר מתועשים ולהאמין שהוא אינו מעורב בגרימה של סבל שאינו “מינימלי והכרחי”. אותו צרכן שמבקש להאמין כי תביעות מסוג זה יגרמו לפס ייצור שבו נשחטים עשרות אלפי בעלי חיים ביום להיראות הומאני יותר. אותו צרכן שכעת יבקש להאמין כי אם רק יימצאו עובדי משחטות בעלי תארים אוניברסיטאיים, הרי שהפסטרמה והנקניקים יסבלו פחות.

עופות סוללה

ליקוי נקודתי הידוע בשמו “כלוב סוללה תקני” (תמונה באדיבות אתר אנונימוס)

אז זהו שלא.

המקום היחידי ממנו יכול להגיע בשר שאכן יוצר תוך גרימה של סבל “מינימלי והכרחי” הוא ממגדל עצמאי בעל משק פרטי. כתבתי על כך במספר מקומות בעבר תחת הכותרת “יום שני בשרי” – אם אתם רוצים לאכול בשר שלא ניזון מאנטיביוטיקה ותרופות, שלא גודל ברבע מהזמן שהטבע קבע, שלא בילה שבועיים בבטן ספינה ושלא חווה התעללות וסבל מיותר ובל יתואר, תצטרכו להתאמץ ולצאת מאזור הנוחות שלכם, ממחלקת הבשר של הסופר, מקופסאות הפלסטית המסודרות בנימוס על מדפים מקוררים ברשתות הגדולות. תצטרכו, ממש בכוחות עצמכם, לגגל מילים כמו “עוף אורגני”, ו- “גידול הומאני”. הראשון יוביל אתכם, בין השאר, למשק מלמד, המגדל עופות חופש, ואילו השני יוביל אתכם לעמוד של התנועה למען גידול הומאני של חיות משק, אשר פועלת למען שינוי ומעבר לגידול הומאני ואקולוגי של בעלי חיים, ומאגדת מגדלים פרטיים ועצמאיים.

המוצר הסופי יעלה, מטבע הדברים, הרבה יותר, אבל זה בסדר, כי אתם יכולים לאכול הרבה פחות. מנת בשר פעם בשבוע או שבועיים זה די והותר, במיוחד לאור העובדה שזו תהיה הפעם הראשונה מזה זמן רב שתאכלו בשר באמת, ולא עיסה סיבית שהוזרקו לה חומרי טעם, ריח, צבע ומים (האחרונים על מנת לעלות את משקלה ומכאן גם שאת מחירה).

פריריינג

עופות חופש במשק מלמד

 

כל עוד אתם צורכים מוצרים של “משחטה תעשייתית”, אתם צורכים כאב וסבל שאינו מינימלי בשום צורה, וזאת לא בגלל “אי עמידה בנהלים” או “עובדים לא מלומדים”, אלא פשוט מעצם ההגדרה – גם חבורה של דוקטורנטים מהחוג לפילוסופיה היתה מאבדת צלם אנוש במשחטה תעשייתית אחרי חצי מיליון עופות (עניין של בערך 14 ימי עבודה).  אם אתם מתעקשים על נתח בשר עסיסי, שגם גודל בצורה הולמת, וברווחה, ונשחט באמת תוך גרימה של סבל מינימלי והכרחי, אין לכם ברירה אלא לחפש את אותה ” חצר משק בחווה” – יש כאלה, זאת עובדה.

להמשיך ולצרוך מוצרי בשר מתועשים, ולצקצק בלשון בכל פעם שתחקיר חדש עולה לאוויר, זאת הדחקה. להמשיך ולצרוך מוצרי בשר מתועשים ולהגיש תביעה ייצוגית בכל פעם שתחקיר חדש עולה לאוויר, זאת כבר צביעות.

 

נ.ב.

“בעוד שצרכן של מוצרי צריכה אחרים יכול לסבור שייצורם אינו כרוך בגרימת סבל ופגיעה לעובדים המשתתפים בכך, צרכן של מוצרי בשר אינו יכול להניח הנחה דומה”.

לאור העדויות שהצטברו בעשור האחרון אודות תנאי העבודה בעולם השלישי, נראה כי נותרו מעט מאוד מוצרים שאכן ניתן לטעון זאת לגביהם, ומה שנכון לבשר נכון גם כאן – נסו לרכוש כמה שיותר מיצרנים קטנים ומקומיים, ועשו זאת חשבון רשתות ותאגידים, אם זה עולה יותר, פשוט תקנו פחות.

 

_______

באותו נושא

צעדים ראשונים בסלואו פוד – פרק 9 – לא הוגן, לא טעים.

הכל אודות בשר

על “אדום אדום” ויוזמת יום שני בשרי

יום ללא סופרמרקטים – מהאחד באפריל ועד אחרית הימים

_______

אין מחיר לחופש –פרק 25 –השתחררו מהסופרמרקט

$
0
0

הסופרמרקט הוא מרושע. זו עובדה. חבר אמר לי פעם, “טום, אני חושב שזה קצת יותר מורכב מזה.” אבל ככל שאני מרבה לחשוב על כך וככל שאני מעמיק לחקור בנושא, עמדותיי הולכות ונעשות פשוטות יותר. סופרמרקטים מחברים רשעויות רבות לרשעות אחת גדולה. הם רעבתניים, ולאחרונה הוסיפו את נשיכת הנשך לרשימת חטאיהם כשהתחילו להציע הלוואות וחשבונות בנק. טסקו מפעילה כמעט חמישה מיליון חשבונות בנק. הם רוצים הכול. הם רוצים לשלוט במה שאנחנו אוכלים ולהחליט היכן נקנה, ועכשיו הם רוצים להרוויח מן העוני שלנו. על פי ראיון שנערך לא מזמן עם המנכ”ל טרי ליהי, התוכנית החדשה של טסקו היא להיכנס גם לתחום החופשות, ובכך לסחוט גם את שעות הפנאי שלנו.


אחרי שיצרו המוני ערים מחורבנות, אחרי שסילקו את החנויות הקטנות מן הרחובות ויצרו מאות אלפי משרות אומללות, כעת הם רוצים להציע גם חופשות מרופטות. איפה נחיה, איפה נעבוד, איפה נהנה מזמננו הפנוי: הם רוצים הכול. הם מנצלים עובדים. הם מתחסדים ומשקרים. הם מייצרים סחורה באיכות מזעזעת. הם יקרנים. הם מספקים שירות גרוע – או למעשה אין-שירות, כיוון שאלה מחסני שלם-וקח ענקיים הגובים מחירים קמעונאיים. המזון שהם מציעים תפל ואולי גם מזיק. דוח שהוגש לאחרונה לפרלמנט הבריטי הראה שקמעונאים קטנים סוגרים את שעריהם בקצב של 2,000 מידי שנה, ושכמגזר עצמאי הם יימחקו לחלוטין עד שנת 2015.

הסופרמרקטים הם שדים חמדניים, מפלצות הבולעות את כל העומד בדרכן. הם מוציאים מיליונים מידי שנה על פרסום כדי לשכנע אותנו שהם כלל וכלל לא טורפים רעבתניים המונעים בידי רווח, אלא שירות ציבורי, מין מוסד צדקה שרק טובת הלקוח חשובה לו. המנכ”ל ליהי אפילו טען לאחרונה שבזכות נקודות המכירה הקטנות שלהם ברחובות הראשיים, טסקו ממש מחיים קהילות. “העובדים החדשים שלנו הולכים ברגל לעבודה, והם נהנים מזה”, הוא אומר. אחרי שהרסו קהילות, כעת הם מפרסמים את עצמם כבוני קהילות.

הסופרמרקטים מספרים לנו שוב ושוב כמה הם נפלאים באמצעות פרסום היפנוטי, ואנחנו מאמינים להם. כשהנרי השמיני עשק את הארץ, הוא לפחות לא ניהל מסע פרסום שהסביר לעמו כמה הוא נפלא. אפילו קובט, או מוריס או רסקין – אף אחד מהם לא היה יכול לדמיין את התועבות של תרבות הסופרמרקטים. כאן לידינו, בדבון, יש חוות ירקות מצוינת בשם ריברפורד, שמפעילה שירות משלוחים. מידי שבוע אנחנו מקבלים ארגז מלא ירקות, פירות, חלב וביצים, כולם מאיכות מעולה. גאי ווטסון, שמנהל את החווה, מספר על דיונים שניהל עם אחד הסופרמרקטים הגדולים על מנת להצטרף כספק. נקבעה פגישה ליום שישי. ווטסון התקשר ושאל אם ניתן יהיה להקדים את הפגישה ליום חמישי, כיוון שהיה צריך לחזור לחווה. השיחה התנתקה. ווטסון הניח שאירעה תקלה והתקשר חזרה ואמר, “אה, אני חושב שמשהו קרה לטלפון”. “תשמע”, אמר הקול מעברו השני של הקו. “פה זה סיינסברי’ז. כשאנחנו צועקים, אתה קופץ”. ווטסון נשבע מאז לא לעשות עסקים עם סופרמרקטים.

הנה כמה עובדות בנוגע לטסקו:
רווח לפני מס לשנת 2004-2005: 2.03 מיליארד ליש”ט
מספר חנויות בבריטניה: 1,779
מספר עובדים בבריטניה: 251,000 (פי שניים מגדול הצבא)
שווי שוק בורסאי: 24.7 מיליארד ליש”ט
מספר חשבונות הבנק בטסקו: 4.9 מיליון
שכרו השנתי של המנכ”ל: 2.97 מיליון ליש”ט
שיעור האוכלוסייה בבריטניה שקונה בטסקו מידי חודש: 66 אחוזים

טסקו

גרפיטי בשכונה במזרח לונדון

 

טסקו נמצאת בכל מקום, היא כול יכולה, טורפת כול, ובאמצעות תוכנית כרטיסי החבר שלה, המתעדת את כל קניותיכם, גם יודעת הכול. הכמורה של ימי הביניים היתה כאין ואפס בהשוואה לטסקו. במגזין פרייבט איי התפרסם לא מזמן קומיקס עם הוראות הגעה לחנות מסוימת: “תמצאו אותנו ברחוב הראשי, בין טסקו לטסקו”.
בבריטניה, טסקו גורפת אחת מכך שלוש ליש”ט המוצאות על מצרכים. העניים עובדים אצלם ומוציאים אצלם את כספם. אנחנו עובדים בפרך כל היום, ואז, אחרי העבודה, שופכים את שכרנו חזרה לתוך המערכת בסופר. צריך להפסיק עם זה עכשיו! האם כולנו כבשים? האם שכחנו את קטן זה יפה? האם שומכר מעולם לא חי? איך הנחנו לזה לקרות?

תחילה עלינו להכיר בחלקנו ביצירת התלותיות הזו. במשך עשרים שנה ערכנו שם קניות, רכשנו שם פוליסות ביטוח ונפלנו שוב ושוב בפחים שטמנו לנו, וכך נתנו לסופרמרקטים כוח עצום שכעת הם מתחילים לנצל לרעה בשיטתיות. מערכת הסופרמרקטים היא משעבדת, כיוון שהיא מונעת באופן בלעדי בידי רווחים הולכים וגואים, משום שבעלי מניות חסרי מוסר מתעניינים אך ורק בצמיחה שתאפשר להם למכור את מניותיהם במחיר גבוה יותר. פיליסטי לורנס (Lawrence) מחברת הספר מחוץ לתווית: מה באמת נכנס לאכול שעל הצלחת שלכם, מצטטת את מנהל “איגוד האדמה” – ארגון לחקלאות ומזון אורגניים הנושא הדינמיקה של הסופרמרקטים:

“מדובר ברשת פחד יותר מרשת מזון. הדירקטורים חיים בפחד שיאבדו נתח שוק ולא יוכלו לספק לבעלי המניות שלהם צמיחה אינסופית. הקניין בסופרמרקט חי בפחד שלא יעמוד ביעדים שלו, ותמיד רוצה לקנות בזול ולמכור ביוקר, בית האריזה חי בפחד מוות שיימחק מרשימת הספקים של הסופרמרקט, המגדל חי בפחד שהסחורה שלו תידחה או שמחירה ייפול מתחת למחיר הייצור. איך בונים מחדש את האמון ברשת שנשלטת בידי שחקנים ומנהגים אגרסיביים? זה מה שקורה תחת הלחץ הכפול של הגלובליזציה וריכוז הכוח. זהו משבר שמשפיע על כל חקלאי שחי מאדמתו.”

ועוד לא דיברנו על החוויה המזוויעה של הקניות עצמן. אתה מסיע את העגלה הבודדה שלך בין המדפים, מאות אנשים הולכים זה בצד זה בבידוד מוחלט, בלי לדבר זה עם זה. ופרצופיהם העצובים והמובסים של הקופאים, שמבודדים זה מזה באותו האופן. אני לא מסוגל לתאר לעצמי את לחץ העבודה בקופות, את תחושת חוסר התועלת, האין אונים והשיממון. השוו את פניהם החדגוניים ונטולי ההבעה של הקופאיות עם פרצופיהם הנלהבים של הסוחרים בשוק, אותם אנשים עצמאיים שעדיין מאמינים שקטן זה יפה. הם חופשיים, ורואים זאת על פניהם. כשאני הולך בשוק לד’ר ליין בלונדון, אני רואה חריפות וחיים אצל הסוחרים, פניהם תוססים כיוון שהם שולטים בעסקיהם שלהם.

הסופרמרקטים מכרו לנו מיתוס של מחירים זולים, ונוחות ומגוון. אבל המציאות שונה מכל בחינה: הם יקרים, לא נוחים, ואתה נאלץ לקנות מתוך היצע שמישהו אחר בחר. וגרוע מכל – הם דנים אלפי בני אדם למשרות משעממות. רע, רע, רע.

כמה שונים היו הדברים פעם, כאשר הגילדות שלטו באיכות ובמחירים, והרווחים לא הוצאו על משכורות מנהלים אלא על חגיגות, שמחה, מבנים פנטסטיים, אמנות ונדבות. המקבילה העלובה של טסקו לרוח העממית הזו היא “חילוץ ילדים מסעד” בתמורה לקבלת אישור מוועדות התכנון לבנייתם של עוד סופרמרקטים.

ובכן: אל תמכרו לסופר, אל תקנו בו, אפילו על תסתכלו עליו. תשכחו מהם. הם היסטוריה, כתם מוזר בהיסטוריה החדשה, שיום אחד, כך אנו מקווים, נוכל להתבונן אליו לאחור ולנוד בראשנו ולא להבין איך אפשרנו לכוח לא טבעי כל כך להתקיים במחיצתנו. הייתי רוצה להפציץ אותם, אבל כנראה יותר יעיל להחרימם.

הדבר הנפלא הוא שהשתחררות מהסופר היא מהנה כל כך. החלופה אינה בזבוז זמן יקר וסגפני על קניות בחנויות בריאות צדקניות שמפקיעות מחירים. החלופה היא קיום עשיר של הנאה, קלות, איכות, והרבה פחות נסיעות. דחו את הסופרמרקטים והתמסרו לחיים.

קנו בחנויות אמיתיות, שבעליהן ועובדיהן גאים בדברים שהם עושים ומוכרים, ולא במקומות שבהם עובדים מנוצלים ומפיצים זבל. קל לראות את ההבדל. הם מציעים איכות טובה, הם משלבים ייצור עם קמעונאות. הבה נפנה אל חוקר תולדות המלאכה נורמן ויימר (Wymer) המצייר את תמונת העבר בספרו מלאכות כפר אנגליות:

“עד לימי המהפכה התעשייתית, ועוד זמן מה אחריה, החנויות הקמעונאיות בעיירה הממוצעת הציגו מחזה שונה בתכלית מזה שמוכר לנו היום. לא רק שרבים מן הטובין שהוצעו למכירה נעשו במקום, אלא שלרוב אפשר היה לראות את בעלי המלאכה עצמם בעבודה. לפעמים, בנסיבות המתאימות, הם ישבו ליד חלונות החנות, חשופים לחלוטין למבטם של העוברים ושבים, אבל לעיתים קרובות יותר הם היו יושבים בחדר אחורי, או אולי בחדר שעמד בראש גרם מדרגות רעוע, בדיוק מעל חנותם. מכל מקום, הם תמיד היו בקרבת מקום, זמינים לדון בדרישות מסוימות של הלקוח, ולהתאים כל פריט לדרישות אלה בדיוק. קוד העבודה שלהם, מתחילתו ועד סופו, היה תמיד לעשות את המיטב ולרצות את הלקוח, אפילו במחיר של ניסיון שני ועבודה ברווח זניח, ואולי אפילו, לעיתים, בהפסד. אפילו שלטי המסחר שנתלו מחוץ לחנות – וצוירו לעיתים קרובות בידי צייר השלטים המקומי – סיפקו כמדומה מעין ערובה לגאווה שחייבת, בוודאי, להימצא בתוכן.”

סגנון זה של מסחר קמעונאי לא גווע לחלוטין. במחוז הלונדוני קלרקנוול, הסמוך למשרדי, יש שענים שיושבים ליד חלונות בתי המלאכה שלהם ועובדים. יש חייטים. יש מעדניות איטלקיות עצמאיות טובות. יש חנות קסמים שבה כל העובדים הם קוסמים מצוינים. במשך שנה עבדתי בחנות סקייטבורדינג בניהול עצמאי, שעובדיה הרכיבו את הסקייטבורדים במקום. חנויות כאלה יכולות לפעול כמרכזים חברתיים. בעיירה הקרובה למקום מגורי יש קצב יוצא מן הכלל ויש תופרת שמלות שעובדת ליד חלון ביתה. חנויות קטנות למכירת חומרי בניין ותחזוקת בית שימרו כמדומה את עצמאותן, למרות התפשטותן של רשתות הקנה ובנה הגועליות. בכפר, הנפחים נהנים היום מתחייה, ומעשי ידיהם המסורתיים יכולים להניב רווח נאה.

אכן, קטן זה יפה.

 

אם ברצונכם להשתחרר מן הסופרמרקטים, נסו את הצעדים הבאים:

אפו לחם בעצמכם! שפכו 5 כוסות מים פושרים לתוך קערה. הכניסו חופן שמרים, חופן סוכר, וחופן מלח. הוסיפו כקילוגרם קמח. ערבבו היטב עד שכל הקמח נרטב. השאירו בקערה למשך כמה שעות. כסו שולחן בקמח. שפכו את התערובת אל השולחן. לושו והוסיפו עוד ועוד קמח. כשהתערובת נעשית דביקה, הוסיפו עוד קמח. אל תרחצו ידיים. הוסיפו עוד קצת קמח. כעת חלקו את הבצק לשש ערימות ומלאו שש תבניות לחם עד מחצית גובהן. השאירו במקום חמים למשך כשעה עד שיתפחו. הכניסו לתנור חם למשך עשרים דקות עד חצי שעה. והנה לכם: לחם. ואם תצליחו להכין לחם, תוכלו לעשות הכול. מדהים כמה ביטחון אפשר לקבל מאפיית לחם.
התהליך כולו קל ומהנה, ובסופו אני מקבל שש כיכרות לחם טעימות שמספיקות לנו לשבועיים במחיר של כליש”ט אחת – פחות מ-20 פני לכיכר. וזה לחם אמיתי, לחם קובט, לחם מזין, ולא גועל של מפעלים.

גדלו ירקות משלכם. גידול הירקות שאנחנו אוכלים – או של חלקם לפחות – היה מבחינתי אחת התגליות הגדולות של השנים האחרונות. מעולם לא תיארתי לעצמי כמה כיף, קל ומספק יכול הדבר להיות. מדובר גם בעניין תרפויטי ביותר. כשהתחלתי לעדור חלקת אדמה לקראת הזריעה עברתי תקופה איומה עם פרויקט של הוצאה לאור. עורכי דין היו מעורבים בעניין, ובכל פעם שהטלפון צלצל הגיעו עוד חדשות רעות. ובכן, באמצע כל זה, היתה נחמה גדולה ביציאה לשעה או שעתיים של עבודה פיזית בגינה. עבודה פיזית מחוץ לבית מביאה הרמוניה לנשמה. והיתה גם העובדה המדהימה והקסומה שהזרעים באמת גדלו למשהו שיכולתי לאכול. בעוד פרויקטים בלונדון מתמוטטים, כאן היה משהו שעבד. בעלות אפסית למעשה, גידלתי באותה שנה ראשונה בצלים, שום, תפוחי אדמה, כרישה, גזר לבן, צנוניות, גזרים, סלק. בעולם שבו הנאה נרכשת לרוב בכסף, גידול ירקות משלב הנאה עם יצרנות. הוא מהנה ומועיל, ומעניק הרגשה נעימה של טיפול בעצמך.

גידול ירקות משלך הוא גם הרבה יותר יעיל מהסתמכות על הסופר. ראשית, אפשר לגדל מבחר לפי בחירתך – אולי איזו שעועית מטפסת ויקטוריאנית מוזרה, שהסופר לא יתקרב אליה כיוון שלא כלכלי לגדל אותה. יש פה אם כן חירות חדשה ופתאומית.

בנוסף, אין שום צורך לצאת לקניות, הירקות נמצאים שם על סף דלתך. נגמרו הנסיעות העירה כדי לבחור מבין כמה ירקות מבריקים, תפלים, עטופים פלסטיק, להסיע אותם לקופה ולממן שוב את מכונת העל. במקום זאת, בחירת הירקות שלך אינה אלא טיול מהנה ביותר סביב גנך. ואינך תלוי עוד באיש מלבדך, אין ספקים, אין מחסנים, אין עובדים, משאיות, חוות בניו זילנד או נסועת מזון.

הדבר הנפלא השני הוא שחלקת הירק שלך היא יחידה ומיוחדת, אין שתי חלקות זהות בעולם, כמוהן כטביעת אצבע. אתה בוחר את הירקות, את המבחר, את הסידור, את הפירות. אתה נמצא בכל שלשול ובכל רגב אדמה, בכל סרפד ובכל עשב בר.

הגינון פותח בפניך גם קהילה חדשה של גננים אחרים. אתם הולכים ומקבלים טיפים מחלקות אחרות, מחליפים זרעים, מחליפים ירקות. זו פעילות יצירתית להפליא, בניגוד לקניה בסופר שהיא בלתי יצירתית להפליא. בגן הירק אתה עושה הכול. בסופרמרקט הכול כבר נעשה עבורך. תפקידך מסתכם בהושטת כרטיס האשראי. כעת נראה מגוחך לחלוטין לקנות פירות וירקות בסופר, מדובר בבזבוז זמן, והתוצרת יקרה ואיכותה גרועה ביותר. ירקות הגדלים באדמה שעל סף דלתך אינם רק הטעימים ביותר שתאכל מעודך, אלא משמשים גם כתרופה ולא רק כמזון.

קנו באופן סיטונאי. זה אחד הסודות הכמוסים הגדולים של העידן המודרני. תודות ליוזמתו של שכן, חברנו לעוד משפחה או שתיים, ופעם בחודש בערך אנחנו עושים הזמנה סיטונאית גדולה. אנחנו קונים שקי קמח, קופסאות שימורים, פסטה, אורז; כל מצרכי היסוד. הם מציעים גם פריטים כמו אבקת כביסה ונייר טואלט. חלק מהסיטונאים קובעים מינימום להזמנה של 100 ליש”ט בלבד. לכולם יש קטלוגים , כך שאתה יושב בבית בערב, מדפדף ברשימת המחירים ומחליט מה אתה רוצה לקנות. ואז הם שולחים לך את ההזמנה. בלי שופינג! בלי תורים! בלי נהיגה! בלי חניה! עוד זמן להתבטל!

ההצטרפות הזו לאחרים מקלה את החיים ומוזילה אותם. גישה שיתופית כזו לחיים היא בדיוק מה שהחברות הגדולות רוצות להסתיר מאתנו. הן רוצות לתקשר אתכם ישירות דרך מסך הטלוויזיה. הן אינן רוצות שנתקשר בעצמנו בקבוצות קטנות. הן מתנגדות לממשל עצמי ולפדרליזם. צריך להשתחרר מאחיזתם של מוסדות ענק – סופרמרקטים וממשלות כאחד.

קנו תוצרת מקומית. נקודה זו כל כך מובנת מאליה עד שכמעט מיותר להזכירה. תמכו בקצב המקומי, בירקן המקומי, בחנות הפינתית ובדוכן השוק, ועשו זאת עכשיו או שתראו אותם נעלמים ומוחלפים בעוד חנות זוועתית מרשת טסקו. זכרו גם שכאשר אתם קונים תוצרת מקומית, הכסף נשאר בקהילה. כאשר אתם קונים בטסקו, הכסף נשאב ונכנס לכיסי המנהלים ובעלי המניות, הצוחקים עלינו, הטיפשים, בעוד הם מזמינים יינות משובחים וקונים בתים חדשים. דמיין הרסט כתב פעם מאמר לאיידלר שנקרא “למה הזונות מוכרים חרא לטיפשים”, ואני חושב שזה מסכם את העניין פחות או יותר. הפתרון: אל תהיו טיפשים ואל תקנו חרא.

צריך להרוס את הסופרמרקטים – לפחות בעיני רוחנו. החרימו אותם לעד. תשכחו מהם. צריך להחריב את מצודות הדיכוי והשעבוד האלה עד היסוד, ולהחליפם בחלקות אדמה. סלקו את הכיעור והתלות והחליפו אותם ביופי ובעצמאות. עשו את הארץ ירוקה ונעימה. טפלו באדמה.

_______

הטקסט הינו פרק מתוך הספר “אין מחיר לחופש” מאת טום הודג’קינסון, והוא מתפרסם באדיבות הוצאת מטר.

_______

באותו נושא

חנות החברה הגדולה בעולם פונה אל עובדיה בבקשה לעזרה

חייו של הקניון ומותו של הרחוב

_______

 

עולם חדש ומופלא

$
0
0

בימים כאלה, בהם ההווה קשה וכואב, העתיד נראה קודר, והציבור מפולג ואלים מבעבר, חשוב יותר מתמיד לזכור שמתחת לפני השטח קורמת בשנים האחרונות מהפכה אופטימית ואמיתית. עשרות אלפים כבר חיים אחרת ועושים שינוי שנוגע בהרבה אנשים. יש הרבה כוונות טובות ופתרונות המתרגמים למעשים. המהפכה כבר לא מתעסקת במחאה – אם סימן ההיכר של קיץ 2011 היה “העם דורש” והפגנות במרכזי הערים, קיץ 2014 מסתמן כקיץ של מלחמה לצד עשייה ויצירה.


היות ואת המלחמה אתם מכירים טוב, אתרכז בעשייה החיובית. קצת לפני “עמוד ענן” התחילו לעלות ניצנים לשינוי שהפכו מאז ליותר מבוססים וגדולים. האוהלים שפעם היו בשדירות הערים עברו למדבר ולפארקים, והאנרגיה שתססה בנאומים בכיכרות, מופנית היום ליצירה של קואופרטיבים, אפליקציות שיתופיות וקבוצות פייסבוק שעובדות יחד במציאות, גרעיני התיישבות, והפקה של מיצגי אומנות מרהיבים ועצומים בגודלם.

אירוע המידברן, הברנינג מן הישראלי הראשון, התקיים לפני תחילת הלחימה, במהלך חג השבועות. בעיני רבים זוהי דוגמה, אולי הגדולה שראינו בארץ, למה שאפשר לכנות “העולם החדש”. במשך חמישה ימים, אלפי אנשים הקימו וחיו בעיר באמצע המדבר, תוך לקיחת אחריות מלאה על החוויה, על האמנות, על הסביבה ועל ההתנהלות האישית בתוך הכאוס הזה. בשונה ממה שאפשר אולי היה לצפות, במשך כל האירוע נשמרה אווירה נעימה ושמחה, כשאפילו השוטרים הסתובבו עם חיוך ולקחו חלק במנהגים של הקהילה, כמו למשל גיפטינג (כלכלה של מתנות ולא של סחר).

עיר באמצע המדבר

ערב שגרתי במדברן (צילום: שרון אברהם)

המידברן הוא אירוע מזן חדש, שבו המשתתפים לוקחים חלק פעיל בכל מה שקורה, וההפרדה בין אמנים והפקה לבין קהל מטשטשת עד נעלמת. המהות הזו, של לקיחת אחריות פעילה, של שותפות בעיצוב החיים, היא מהותה של המהפכה העולמית, שמתרחשת בשקט בשנים האחרונות. בניו יורק, ברזיל, סעודיה, ספרד וישראל – היציאה לרחובות הייתה רק שלב ראשון בהתעוררות של ציבור רחב שמרגיש שהחליטו בשבילו יותר מדי, והוא לא מרוצה מהתוצאות. מערכות מדינה כושלות פעם אחר פעם בסיפוק צרכי האזרחים, והדור שמתבגר עכשיו מבין שהדרך לצאת מהבוץ היא לקחת אחריות אישית, לפעול ברמה המקומית, לחזק ולחדש את הקהילתיות ואת הקשרים האישיים בין פרטים, וליצור פתרונות אשר מותאמים למקום ולסיטואציה, ומתבססים על ידע שנצבר ברמה הגלובלית. מעניין לראות כי הקהילה, בה חברים אנשים מכל הקשת הפוליטית, ממשיכה לתפקד גם תחת טילים וגם בזמן לחימה.

קיימים היום יותר ויותר איים של שינוי. חוות אקולוגיות, מרחבים קהילתיים במרכזי ערים (למשל הקפה מסעדה הקואופרטיבי “בר קיימא” בת”א), מספקים הצצה והתנסות בחיים מבוססי קהילתיות, עזרה הדדית ויצירה לשם היצירה. אפליקציה כגון “אושר” מעודדת כלכלת חליפין קהילתית, שיתוף והשאלה במקום צרכנות ובזבוז. או מחאת הפלפלים ושותפויות המקדמות קשר ישיר עם חקלאים לקהילה. לפעמים נדמה שאת המהפכה כולה ניתן להגדיר כאמנות שאינה ניתנת להגדרה – כל פרויקט, כל רעיון, הוא יצירה חד פעמית, שמשתלבת במרבד הכללי של השינוי הזה, של האבולוציה האנושית מחברה אינדיבידואלית לחברה אמפתית.

הבר קיימא

הבר קיימא בפלורנטין, בר, מסעדה טבעונית, מקום לשבט, ובעיקר קהילה פעילה ואופטימית (צילום: דן חיימוביץ)

 

דוגמא נוספת היא ה”פלא” בתל אביב, 200 מ”ר עם חצר של 60 מ”ר באזור המוסכים של ריב”ל. בשנה וחצי האחרונות אני הולכת לשם כדי לחוות מסיבות טבע באמצע העיר, מדיטציה אקטיבית, סרט עם דיון, קבלות שבת פה ושם, מעגל שירה מקודשת או מטופשת, ירידי אמנות ויד שניה, מסיבות בוקר ועוד. בלי אלכוהול, עם תה קפה או צ’אי חופשי וכניסה בתרומה מומלצת. המהות של המקום היא, לפי הגדרת מקימיו, “חלל מאפשר” לקהילה, אי של שפיות בלב הבבילון, מקום בו אנשים מסתכלים אחד לשני בעיניים ומחייכים. גם בימים אלה.

מעגל שירה מקודשת כיכר רבין

מעגל שירה מקודשת בכיכר רבין (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של ה”פלא”)

“החלטנו לקחת את המקום ולהפעיל אותו כבית לקהילות השונות, לאנשי העולם החדש”, מספר אמיר, אחד משני המקימים, “האהבה במרכז, עשייה מתוך אהבה ועידוד של אהבה, במיוחד בין ניגודים. כרגע בחברה הישראלית הכסף במרכז וכל השאר אחריו. אנחנו שואפים למקום אחר.”

שותפו עמיחי, עזב את עולם ההייטק, נדד לכיוון העמותות והמשיך בכל עת לחפש חיבור עם אנשים. בנוסף לניהול האינטנסיבי של הפלא, הוא מקדם מצעדים חודשיים של בועות סבון ברוטשילד. “המהות היא חגיגה, לא צריך סיבה. זהו שילוב של אהבת ילדותית לבועות ורצון להביא שמחה”, הוא מסביר. נכון להיום מצעד בועות הסבון הפך למוסד המתקיים מזה שנתיים, וגם העוסקים במלאכה התמקצעו – חומרים מיוחדים וטכניקות שנלמדו מאפשרים להם כיום לייצר בועות ענקיות – אותן הם מפריחים בימים אלה ממש בדרום.

מסיבת בועות

בועות במסיבה בפלא (צילום מעמוד הפייסבוק של ה”פלא”)

לדברי עמיחי, המהות של הפלא היא רחם, מקום שמטעין אנשים. “אנשים שמגיעים למרחב, חווים משהו דרך האנשים שבמקום, הפעילויות שבו, התכנים, והמרחב עצמו, האנרגיה של המקום ואיך שמתנהלים בו. כוסות רב פעמיות שכולם שוטפים יחד, מקרר שאפשר לשים ולקחת, מי שמבשל לכולם, הכל מבוסס כובע קסמים, כל אחד נותן אנרגיה בדרכו. אנשים יוצאים קצת אחרת, טעונים יותר, אוהבים יותר “. המקום מופעל על ידי מתנדבים, חלקם גרים במקום. תמיד צריך עוד ידיים, למשל לצוות מקבלי הפנים, או להפצה ברשת.

מהחוויה שלי, זה באמת מקום לכולם, עם שפע של פעילויות ואפשרויות. המרחב הנהדר הוא מעין כיכר שוק או בית עם, שם אפשר לפגוש אנשים. עשרות שיתופי פעולה יצאו עד היום מהפלא, ביניהם ניתן למנות את מאבק החופים, מעגלי השירה, יריד לימודים נודד שעושים בקריית מלאכי ועוד רבים אחרים. במסגרת פעילות המקום החברים מקיימים גם אינטראקציה עם תושבי האזור, ומלמדים עברית את הילדים האריתראים. זהו מקום שמאפשר לאנשים לחלוק את המתנות שלהם אחד עם השני, כולם תלמידים ומורים. גם שעות הפעילויות שפויות, ויש מקומות נפלאים לנמנום.

פתרונות לחיים אקולוגיים, לכלכלה חדשה, להתנהלות בריאה גופנית ורגשית, ואפילו לאהבה ויחסים רומנטיים מסוג אחר הן המגמות של העולם החדש. האינטרנט, אולי הכלי המייצג ביותר של התקופה, מהווה זירה המאפשרת ללמוד, לשמוע, לבדוק כל דבר ולגבש דעה. יותר מזה, הוא מאפשר לאנשים מכל מקום בעולם לשוחח זה עם זה ולשתף את הידע. המחאה הוציאה את האנרגיה הזו לרחובות ואיפשרה לאנשים לתקשר ישירות, משם התחילה להיווצר מציאות אחרת שניבנת בהדרגה ומתפתחת. התחלנו להבין שהפעילות של הרבה יחידים והרבה קבוצות קטנות מתלכדים יחד למארג משותף, מבלי לפגוע באינדיבידואליות של כל פרט.

חברה שדואגת לפרטים שבה היא חברה שבה כולם לוקחים אחריות. חברה יוצרת, דינאמית וחיה, שבה הכל פתוח ולכולם יש מקום. אני חיה בקהילה שפועלת למען השינוי הזה, והאירוע של המידברן היה חגיגה נהדרת שהבהירה לי שאנחנו יכולים לעשות הכל. אם אנחנו יכולים לבנות מיצבים עצומים בגודלם, לשנע עיר לאמצע המדבר ולכלכל אלפי אנשים בשלום ושלווה. זוהי תרבות שמזמינה את כולם להצטרף מתוך כבוד לעשרת העקרונות. העיר נעלמה כמות שבאה בלי להשאיר סימן או בדל סיגריה, אבל האנרגיה שהיתה שם חוזרת עם כולנו: אקטיביסטים, אקולוגים, אנשי הייטק, כלכלנים, צעירים, מבוגרים. חזרתי משם עם יותר מאמונה. אני יודעת שזה קורה, ופשוט מציעה לכם להצטרף. עולם חדש ומופלא באמת.

_________

באותו נושא
לחזור מהמידבר(ן)

זבולון בא-לגן, או, כל מהפכה צריכה גג

_________

 

 

אני לא המונים

$
0
0

איך התגעגעתי לכתוב, כמו עכשיו, ממש ככה, למרות שיש “דברים חשובים” בחיים, וצריך לעשות את “הדברים החשובים”, ובינינו, אתם לא באמת צריכים לקרוא את המאמר הזה, וגם אני לא צריכה אותו, אבל זה דיבור מהלב, ובשבילי זה הרבה. אני כותבת, ולוקחת את הזמן, גם אם זה ייקח לי חודש. זה מעשה אמיץ אני חושבת, כי אני מאוד מאוד עייפה כרגע, ובתקופת בחינות לחוצה, וצריך לתפוס רכבת מוקדם בבוקר, לרוץ ולא לפספס.

זה מוכר לי יותר מדי, המרוץ של “הדברים החשובים”, תמיד אין זמן, תמיד צריך להספיק, הבוס לוחץ, למרות שלפעמים העבודה ממש משעממת, אבל פשוט חייבים להספיק הכול, ובכלל, יש לנו את העבודה הזאת בשביל לעשות כסף, אבל רק כדי שנוכל לחיות, זה המרדף ההזוי אחר הכסף, כשבעצם לא נשאר הרבה זמן פנוי בשביל לחיות, וכואב הגוף, במיוחד הגב בבוקר, ולא רואים מספיק את הילדים, או שכבר ממש עייפים אז הילדים סתם נראים מרגיזים, אבל הרי העבודה, זה הדבר הכי חשוב. יהיה כוח וזמן לילדים מחר-כך. יהיה זמן לתחביבים כשנצא לפנסיה. למרות שאין יותר מדי זמן גם להיפגש עם החברים, אפשר תמיד להיות זמינים בפייסבוק, בוואטסאפ, בווטאבר, גם זמינים לעבודה. תמיד “מחוברים” וזמינים, לכולם, לעולם, שזה גם “דבר חשוב”. “מחוברים” אבל כל כך מנותקים.

ככה נראים הדברים החשובים שלי: תיכף אני אצטרך לשבת עם עשרות זרים בקרון, ועם עוד זרים בבחינה, וככה אני אזוז ליד האנשים האלה וכולנו נצטרך להגיע לאנשהו, ולעשות משהו חשוב. אבל ליד הזרים האלה, אני בתוך חלום אלקטרוני, “מחוברת” לחברים, הרבה חברים, אלה שרשומים בפייסבוק שלי, שמעלים בכל רגע נתון עוד סטאטוסים, תמונות, סרטונים ועדכונים אחרים, איפה הם עכשיו, מה הם עושים, מי הרגיז אותם ומה שימח אותם. דווקא מול כל זה אני מרגישה מאוד מאוד לבד. הפייסבוק הזה, יש לו ריח של מפעל, בחיי, ואנחנו כולנו על פס ייצור שנע קדימה כל הזמן, ואין עלינו צ’ארלי צ’פלין חמוד כזה שעושה עלינו צחוק, אנחנו מאוד מאוד רציניים בפס הזה, אפילו כשאנחנו משתדלים להיות מצחיקים.

ואני מרגישה כמו המונים, למרות שיש לי שם בפייסבוק ותמונה, “איזה מפספסת” אני אומרת לעצמי. זה לא יחסים, זה חתיכת מחשב, או מה שזה לא יהיה. בן אדם, זה לא. חבר, זה לא. זה טראגי.

כמה זמן מהיממה שלנו אנחנו בוהים במסכים למיניהם? שוהים בדו-תחמוצת הזאת בדרכים? אלה לא החיים שביקשתי לעזאזל! לא, אני לא רוצה להיכנע לדרכים, אני לוקחת רכבת מהירה ומהרהרת בזמן הנסיעה, אבל זה מתסכל, כי אני עדיין מרגישה שבויה של הדרכים. אני לא רוצה תקשורת המונים, אני מעדיפה תקשורת בין אישית. בתקשורת ההמונים הזו, הכול נראה זר, הכול ארוז, מוכן, פונה לכולם, לא רק אלי, ועדיין, היא ממלאת חלק מאוד גדול בחיים שלי. אני רוצה לבכות. אני לא אתפלא אם רוב האנשים מרגישים בעצמם מאוד בודדים, עייפים, חסרי עניין, שבויים של כל ההוויה הזאת.

אני חושבת על זה ונזהרת, שאני לא אהיה מפספסת. שאני לא אהיה כזאת של המונים. לבחור להיות לבד זה לא רע לי בכלל, זאת אומרת, הכוונה, לא להיות מוקפת. אלא לשמור את הרגעים שהם רק שלי. להיות מחובר וזמין כל הזמן זה לא עסק טוב, אני לא מדברת רק על מפגשים חברתיים, שעדיף בהם לתת לסמארטפון לנוח, אני מדברת על סוליטוד, זמן להיות לבד, פשוט להיות, בלי לעשות כלום. לפנות זמן בשביל לחשוב, להתרשם, ליצור, או להעלות רעיונות חדשים. סוליטוד זאת תרומה ענקית לאנושות, בחיי, עשו על זה מחקרים, זה מדעי! אנחנו זקוקים לאנשים שפשוט חושבים. מהרהרים, זה גם טוב.

Frederick_Leighton_-_Solitude

Solitude by Frederic Leighton

יש סוליטוד חשוב למשל כמו לשבת שעות ולשמוע מוסיקה. מוסיקה זה דבר שאי אפשר לתאר במילים, וכשיש דבר שאי אפשר לתאר במילים מיד יודעים שזה נשגב. נשגב בתחושה, בחוויה, לא בידיעה שכלית. זה שווה את כל השעות האלה, ויותר. בעיני יש למוסיקה יכולת מאגית לרפא, אני רוצה לתת לה נשיקה. אפילו לנשק שיר של בריטני ספירס. יש להקה כזאת שנקראת “פליימינג ליפס”, שאפשר להתנשק איתה. לא משנה לי מה קורה בעולם סביבי כשיש לי אוזניות. אני בעולם אחר לגמרי. נערת הבועה. יש ביטוי כזה שמתאר רגעים חשובים ששכחתי אותו.

נשגבות נוספת שיש רק בסוליטוד, היא החשיפה ליצירות מופת. כזאת, שנעתקת הנשימה. למשל, סרטים שנחקקים חזק בתודעה, כאלה שבוכים בהם או נבהלים מהם, או סתם נדהמים, יא-אללה, הסוס השרוף בסרט של ברגמן. או למשל, חשיפה להצגות מדהימות, יא-אללה, המלט הזה, מכמיר הלב, וכל התאטרליות המפוארת של הבמה, וההצגה האחרונה והמצמררת בחייה של השחקנית גילי בן אוזיליו ז”ל. יש גם ספרים שהם משני חיים לגמרי, יצירות מדהימות, כאלה שאחר כך חולמים עליהן, או שחושבים על העולם במושגים שלהן. אני לא אזרוק פה שמות של יצירות, אבל מי שזה קרה לו מכיר את התחושה. להיות מעריץ של היצירה. כמו גרופית מפגרת עם עיניים נוצצות.

גם ליצור, זה חשוב לא פחות. אני רוצה לבחור בזה כמה שיותר, אלה המקומות שיש לי בהם יכולת, שאני צריכה להודות עליה, ומרגישה שאני נושאת באחריות חשובה, כמו לשמר מסורת או לשמר ידע. כמו לצייר במכחול היפני שקיבלתי ליום ההולדת. והכל קורה בדממה חיצונית והרבה רעש פנימי. בזמנים כאלה, מה שרץ בתוך הראש, זה זהב.

אני רוצה שיתחשק לכם סוליטוד, אבל אני לא מדברת על נזירוּת, לא צריך להתנתק לגמרי ולחיות בבידוד, אני מדברת גם על השעות שמקדישים למשפחה או החברים הכי טובים בלי להיות מחוברים וזמינים, בלי להיות מוקפים.

בשבילי גם הרבה זמן פנוי עם החברה הכי טובה הוא יקר מאוד, פשוט לכבות את המכשיר ולשבת בים, שעות, על כיסא שכור מתחת לשמשיה, עם בירה, ולקשקש לפחות עד שהשמש שוקעת, לא רק לקשקש, גם לומר דברים הרי גורל, גם דברים הכי אישיים. גם לריב איתה זה חשוב, ולסלוח אחר כך.

אני רוצה כמה שיותר לשחק עם שלושת-האחיינים שלי כאילו אני ילדה בת חמש וחברה טובה שלהם, ורוצה יותר זמן בשביל להיות חברה טובה של האחיות שלי, חשוב לי לכסות את ההורים שלי בשמיכות כשהם בבית-החולים, או כשהם מתאוששים מניתוח, והם מביטים בי במבט הבוטח שלהם, שהם סומכים עלי. חשוב לי גם לשמור את הרגעים עם המשפחה היותר מורחבת, כי גם הם קרובים לי, אנחנו נפגשים די הרבה, בחגים, בארוחות שישי, באזכרות למתים שלנו, ובוכים ביחד. בכל מה שהזכרתי, אני מעדיפה שהמכשיר, “המכשיר” כמו האלוהים של התקופה שלנו, יהיה כבוי, ואז הזמן יראה אחרת לגמרי. מה שהזכרתי, הוא שחשוב.

ולהתאהב באיש-אחד, זה הכי חשוב.

אני יודעת שאני לא אפסיד הרבה כשהמכשיר יהיה כבוי, כי הכול מתגמד לעומת כל זה. רגעים של כנות נקרא לזה, זאת אומרת, לחיות בלי לשקר לעצמי ולכולם, לחיות חיים אותנטיים, את הרגעים שלי, בלי להיות מוקפת, לבחור בהם, ולקחת אחריות על החיים שלי. אני יודעת שבחירה כזו תשפיע גם על האחרים שסביבי, אני חייבת להם את זה, הבחירה להתרחק מכל מה שמריח כמו “המונים”. לדעתי, החיים האישיים, האנושיים, זאת הסולידריות הכי גדולה.

_______

לטקסטים קודמים של הדס

סיפורי סבתא

משפחתי וחיות אחרות

_______


על “הורדת המחירים הגדולה”של שופרסל, ואיך באמת תוכלו לחסוך מאות שקלים

$
0
0

לפני כשבוע השיקה שופרסל קמפיין ענק במסגרת תוכנית ההתייעלות שלה, תחת השם “הורדת המחירים הגדולה”. המהלך משווק באמצעות מודעות ענק בעיתונים ארציים, והיה אמור לעלות גם בטלוויזיה, עם סיום מבצע “צוק איתן”. המודעות עצמן מורכבות מפניה אישית (מלווה בתמונה) של מנכ”ל שופרסל איציק אברכהן, ומפירוט של המהלך לשישה נדבכים שונים. לנוחיותכם, אני מצרף את הדברים בליווי פרשנות אישית:

1. הוזלה בכל המחלקות – הורדנו מחיריהם של אלפי מוצרים בכל מחלקות החנות והם יישארו נמוכים.

רוצה לומר: עד היום שינינו מחירים מידי יום או יומיים בחנויות על מנת לבלבל את הלקוחות ולגרום להם לרכוש מוצרים שכבר אינם במבצע. סמכנו על כך שאיש אינו זוכר כמה הוא משלם על מוצרים, ובוודאי שאף לקוח לא יבוא עם עיתון משלשום ויבקש להשוות את המחיר הנקוב לזה שבפרסום. אנחנו מבטיחים לא לעשות את זה יותר, ויודעים שאתם לא תבדקו אותנו באמת.

2. הורדת מחירים – הורדנו מחירים ברשת “שופרסל דיל” לרמות הנמוכות בשוק.

רוצה לומר: תפסתם אותנו. רשת “שופרסל דיל” היתה אמורה לתת קונטרה לרשתות דיסקאונט כגון “חצי חינם”, “אושר עד” וכו’, אבל גם במגזר העסקי הזה קיימות רמות מחירים גבוהות ורמות מחירים נמוכות, אנחנו בחרנו להיות בגבוהות. טעינו, קורה.

3. משתלם לקנות ליד הבית – ברשתות העירוניות “שופרסל שלי” ו-”שופרסל אקספרס” הורדנו משמעותית את המחירים וצמצמנו מאוד את הפער בינן לבין הרשתות המוזלות.

רוצה לומר: אנחנו מודים שניצלנו את העצלנות שלכם. אמנם, לרשתות העירוניות יש הוצאות תפעול מעט יותר גבוהות, אבל הן בטח לא מצדיקות את הטרמפ שתפסנו עליכם. כמובן, אל תצפו שנשווה את המחירים לגמרי. על נוחות משלמים, ואצלנו משלמים הרבה.

4. זול גם ב-Onlineמהיום המחירים ב”שופרסל Online” הם מחירי “שופרסל דיל”

רוצה לומר: סליחה, חשבנו שהשנה היא 1995 ואינטרנט הוא דבר מסורבל ויקר שיש רק למתי מעט, אבל ממש לאחרונה הובא לידיעתנו כי הרשת למעשה מאפשרת הוזלה של מחירים, ובהתאמה אנחנו משווים אותם למחירי שופרסל דיל, שהם, כידוע, ברמות הנמוכות בשוק.

5. הרחבת מוצרי מותג “שופרסל” – בכדי להציע לכם אפשרות בחירה רחבה ואיכותית במחירים משתלמים.

רוצה לומר: אנחנו ממשיכים לדחוק יצרנים וספקים עצמאיים מהשוק על מנת להשתלט לא רק על תחום השיווק אלא גם על הייצור. באופן כזה אפשרות הבחירה שלכם אמנם תצטמצם פלאים, אבל היי, אנחנו נחסוך מלא כסך ונהפוך למרוויחים היחידים.

6. מועדון הלקוחות משתלם יותר – נמשיך להעמיק את פעילות מועדון הלקוחות ונוסיף להציע עוד הטבות ומבצעים מותאמים באופן אישי, שיאפשרו לכם לחסוך מאות שקלים מידי שנה.

רוצה לומר: נמשיך לשגר אליכם עוד ועוד הצעות לרכישה של מוצרים שאתם לא בהכרח רוצים או צריכים וזאת במחירים שהם לא באמת הכי זולים בשוק, אבל הם כאמור יותר זולים מבעבר.
_________

נניח שהייתם יוצאים לדייט ראשון, הבחור או הבחורה עמם נפגשתם היו מתנהגים בגסות, עולבים בכם, משקרים וגונבים את כספכם, וכמה ימים אחר כך הם היו מתקשרים, מבקשים סליחה ומציעים לכם לצאת לדייט נוסף, הייתם מסכימים?

תתפלאו, אבל אברכהן חושב שכן.

________

קמפיין “הורדת המחירים הגדולה” הוא רק נדבך אחד של תוכנית ההתייעלות של רשת שופרסל, וכמו שכתבתי בעבר, התייעלות פרושה בדרך כלל צמצום שירותים, פיטורי עובדים ופגיעה בספקים ובאיכות המוצרים. בהתאמה, וכפי שדווח ביוני האחרון בכלכליסט,  הרשת אכן סוגרת סניפים, מפטרת עובדים, מבטל הנחות שניתנו בעבר לגופים מוסדיים ומפעילה לחצים על ספקים – אחרי הכול, היא יכולה, וספק שלא ייענה לדרישות הרשת הגדולה בישראל עלול למצוא מחר על המדף מוצר זהה לשלו תחת המותג הפרטי “שופרסל”. יודעים מה, גם אם הוא יוריד את המחיר הוא יקום בוקר אחד ויגלה שזה קרה. זה לא אשמתה של הרשת, זה פשוט בטבע שלה.

הדבר המדהים ביותר בכל המהלך הוא ההסבר של אברכהן המנכ”ל: “עשינו מאמץ גדול להעביר מסר לשוק שאנחנו מפנימים את אירועי המחאה החברתית ושאנחנו מבינים שהשוק השתנה מבחינת התחרות, כך שהפך מוטה מחיר.” אתם מבינים, בעקבות המחאה החברתית השוק הפך ל”מוטה מחיר”, עד אז הוא היה “מוטה הנאה” – החדווה שכל אחד מאיתנו חש כשהוא משוטט במעברי שופרסל אקספרס, או, “מוטה הזדהות” – הידיעה של כל צרכן שנכנס לסניף של “שופרסל שלי” שהסניף באמת שלו, או, “מוטה אהבה” – של כל צרכן למותג העל שופרסל, וכו’. אבל כל זאת כאמור השתנה, ולפי אברכהן בעקבות המחאה.

מאחר ואני מחסידי המחאה ותוצאותיה, אני שמח כמובן לקרוא את הדברים, אולם בואו נשים אותם על דיוקם – המחאה לא הפכה את השוק למוטה מחיר. לפי כל תיאוריה כלכלית, השוק מאז ומעולם היה אמור להיות מוטה מחיר, מה שהיא עשתה זה להפוך אותנו למודעים לעובדה שהוא לא פועל כפי שהוא אמור לפעול. הבנו שיוקר המחיה הוא תוצר של שוק הנשלט על ידי כמה שחקנים גדולים ששומרים את התחרות רק למסעות הפרסום היקרים, ושאת החשבון עבורם משלמים אנחנו, הצרכנים.

במילים אחרות, גם אם שופרסל באמת ובתמים הורידה את המחירים בצורה משמעותית, אני הייתי אומר לא לדייט השני.

________

אני מוכן כבר עכשיו להמר כי דבר אחד לא ישתנה בעקבות תוכנית ההתייעלות, וזה משכורות העתק המשולמות למנהלים הבכירים. שימו לב כמה מקבלים ברשת שופרסל בעבור 25% משרה, ואז תבינו שכן הורדת מחירים, לא הורדת מחירים, הציבור הרחב בוודאות מפסיד מהמשך קיומה של כלכלת הרשתות והתאגידים. אם אנחנו רוצים חברה בריאה וכלכלה מתפקדת התורמת לעושרם של רבים, אנחנו צריכים לזנוח לצמיתות את הרשתות, ולחזור לקנות בעסקים קטנים. תהיו בטוחים שאצל הירקן או במכולת לא יידחפו לכם מוצרים שאתם לא צריכים ולא יבלבלו אתכם עם שפע מזויף ומבצעים שמתחלפים אחת ליממה.

משכורות סופרסל

למרות תוכנית ההתייעלות, אל תצפו לשינויים משמעותיים בתלושים של 2014

רוצים באמת לחסוך מאות שקלים בשנה, הנה רק כמה הצעות, על קצה המזלג:

וותרו על הקניות המרוכזות (למעט מזון בעל תוחלת חיים ארוכה) – בשנים האחרונות אני נוהג לרכוש כמעט מידי יום את המזון שאני מתעתד לאכול. באופן זה אני מבטיח מזון מגוון וטרי, ושדבר כמעט לא ייזרק. אנשים הנוהגים לערוך קניות אחת לשבוע (או חלילה שבועיים) בדרך כלל מספקים את הסטטיסטיקה המעידה על השלכה של קרוב לשליש ממוצרי המזון שנקנים במשקי הבית הפרטיים.

קנו בשכונה ובעצמכם – אנשים שעושים שימוש ברכב לטובת הקניות, ונוסעים לאחד ממחסני ה”חצי חינם” הממוקמים בפאתי הערים, כמעט תמיד יקנו הרבה יותר ממה שהתכוונו, אחרי הכל, הם כבר הוציאו את המכונית וכו’. אותו הדבר לגבי אנשים העורכים את הקניה באינטרנט באמצעות משלוחים. קנו במרחק הליכה או רכיבה על אופניים מביתכם, שאו את הקניות הביתה בעצמכם, ומובטח לכם שלא תתפתו להעמיס עוד ועוד מוצרים לעגלה, הוירטואלית או האמיתית.

צמצמו את צריכת הבשר – שלוש שנים של צמחונות בהחלט הוזילו את סל המזון שלי. אם הפסקה מוחלטת של צריכת בשר לא עומדת על הפרק מבחינתכם, נסו את “יום שני בשרי“. באופן כזה תאכלו לפחות בשר טעים ואמיתי.

וותרו ככל האפשר על מזונות מעובדים – מזון מעובד תמיד יעלה יותר, קנו מוצרי בסיס, קטניות, ירקות, פירות וכו’ ובשלו לעצמכם את מזונכם.

גדלו לפחות חלק מהמזון שלכם – אני לא שולח אתכם בהכרח לחלקה בגינה קהילתית, מספיק לקנות כמה אדניות קטנות. במרפסת שלנו צמחו עד לאחרונה פלפלים חריפים, עשבי תיבול ועלים לתה. במקום לזרוק צרור רוזמרין בכל פעם שאתם רוצים להכין תפוחי אדמה בתנור, תוכלו לקטוף לעצמכם כמה עלים מהחלון.

________

באותו נושא
יום ללא סופרמרקטים – מהאחד באפריל ועד אחרית הימים

________

על טכנולוגיה והאטה

$
0
0

כתבתה של איילת רוזן “מגפת הבדידות” הצליחה לעורר דיון רחב בשאלת מקומה של הטכנולוגיה והשפעתה על חיינו החברתיים. מסקנה אחת שעלתה בבירור מהטור נוגעת לקשר הישיר שבין הסמארטפונים (והרשתות החברתיות), לתחושת הבדידות שרבים מאיתנו חשים. מטבע הדברים, אני נוטה להסכים עם רוח הדברים, ובהמשך ישיר לכתבה ברצוני להעלות עוד מספר נקודות למחשבה, אודות האופן שבו הטכנולוגיה אינה תורמת, בלשון המעטה, לחוויה האנושית בכללותה.

מעורבות – הפילוסוף בן ימינו אלברט בורגמן (Borgman) טבע את ההבחנה בין ה”דבר” (Thing) ל”מכשיר” (Device). ה”דבר” מצריך יכולות אנושיות ומעורבות חברתית או משפחתית על מנת להוציא אותו אל הפועל, והתועלת הנובעת ממנו תהיה ברוב המקרים של יותר מתוצר אחד. ניקח לדוגמא את התנור. עד לפני קצת יותר ממאה שנים, התנור היה מרכז הבית, ועל מנת לתפעל אותו היה צורך בחלוקת תפקידים, במעורבות מצד כלל בני המשפחה, מעורבות שמצידה הגדירה תפקידים ברורים – האב חוטב את העצים, האם מבעירה את התנור, הילדים דואגים למלא אותו מידי פעם בחומרי בערה חדשים – יחדיו הם מהווים יחידה משפחתית המתפקדת על מנת לשמור על חום הבית, ובדרך כלל מתרכזים יחדיו בחדר הראשי, בו נמצאת האח, שכן חומה אינה מאפשר את החימום האחיד של כלל חדרי הבית. במובן זה, התנור, שהוא ה”דבר”, מעניק יותר מאשר חום בלבד, הוא מספק מרכז לבית, לב פועם והולם המאוכלס כמעט תמיד בבני המשפחה המקיימים קשרים כאלה ואחרים בינם לבין עצמם (במובן זה אולי היה מדויק יותר לתרגם את Thing במשמעותו כ”עניין”).

מנגד, בבית שבו אני גדלתי, שאופייני כיום למרבית בתי המגורים, פשוט היה מזגן בכל חדר. המזגן הוא “המכשיר” – הוא אינו מצריך כל יכולת מיוחדת או מעורבות מצד בני המשפחה על מנת לתפעל אותו. די לנו בלחיצת כפתור קטנה. בהתאמה, גם התוצר שהוא מנפק הוא חום או קור בלבד. הכי לא בית קטן בערבה.

קשרים – האח, שהיתה יוצרת את מרכז הבית, היתה כאמור מספקת גם כר פורה ליצירת קשרים. נכון להיום, ואם לקחת את המחליפה האולטימטיבית שלה, הרי שהטלוויזיה המרצדת עושה את ההפך הגמור. אם בכתבה “מגפת הבדידות” דובר בעיקר על תחושת הניכור בעת שאנו יושבים בדד מול צג המחשב או הטלפון החכם, הרי שהטלוויזיה מצליחה לייצר את אותה תחושה גם כשאנחנו נמצאים בחברה. לא נדיר להיכנס לבית ולראות משפחות שלמות יושבות בדממה ובוהות בטלוויזיה (אני מתעקש על המילה “בוהות” מאחר ומחקרים מצאו כי הפעילות המוחית בעת צפייה בטלוויזיה נמוכה אף מזו הנמדדת בזמן השינה), וזה עוד במקרה הטוב. רוב המשפחות מחזיקות כיום יותר ממקלט טלוויזיה אחד (בבית שאני גדלתי בו היו שלושה, כך שכמעט ולא נאלצנו לנהל שיחות, אפילו לא כאלה המסתכמות ב”אולי יש משהו יותר טוב בערוץ עשר, תבדוק”). גם ערבי חברים עלולים לפול שדודים בפני המכשיר, ולא פעם ולא פעמים יצא שנכחתי בכאלה שהתחילו בשיחה ערה וגוועו בדממה בשניה שמישהו החליט ללחוץ על השלט.

800px-Family_watching_television_1958

משפחה מהימים הטובים, בהם לא היינו מפוזרים בארבע חדרים שונים

על טלפונים חכמים ורשתות חברתיות אין טעם להרחיב (לפחות לא באריכות) מעבר למה שעלה בכתבה. אם הטלוויזיות, המחשבים וקונסולות המשחקים הצליחו לגזול את תשומת ליבנו אחד מהשני, הרי שהטלפונים החכמים, אולי המייצגים האולטימטיביים והסוכנים הראשיים של העת החדשה והקדמה, הם לא פחות מאשר תחילת הסוף. חסידי הטכנולוגיה נוהגים לציין את העובדה כי בכל טלפון חכם שאנחנו מחזיקים יש יותר עוצמה מזו של המחשבים שהנחיתו את אפולו 11 על הירח, וסביר להניח שזה נכון, רק שאף אחד מאיתנו לא מנסה להנחית כרגע אפילו עפיפון. למעשה, רק רצינו לצאת לבר השכונתי לשתות משהו עם חברים טובים, וכעת כולנו יושבים מול המסכים הבוהקים, קוראים עדכוני חדשות, שולחים הודעות וציוצים, או צופים בסרטונים. במובן זה, הטכנולוגיה אכן שחררה את בני האדם מן המטלות הפיזיות השונות, ובאותה נשימה יצרה ואפשרה את ההפרדה הסופית ביניהם, וכך פטרה אותנו גם מהנטל הכרוך בלהיות סוציאליים ולתקשר באמת.

אין אונות – לא ניתן להתעלם מחוסר האונים הכללי שהטכנולוגיה הביאה עימה. בעבר מרבית האנשים היו יודעים כיצד לתקן את הצנרת בביתם, את הגג שלראשם, את התנור שבמטבח, את השמלה שנקרעה, את המנוע ששבק וכך הלאה. כיום, מרביתנו איננו מסוגלים להתמודד עם הרוב המוחלט של הבעיות הטכניות שפוקדות אותנו באופן אקראי, תהיה זו סתימה בכיור, רטיבות בתקרה, קרע במעיל, התחממות של מנוע או חלילה רשת האינטרנט שקרסה (בהנחה שכבינו את המודם, הדלקנו שוב ודבר לא קרה).

חוסר אונים זה נובע, לטעמי, משלושה גורמים עיקריים: מורכבות טכנית המצריכה התמקצעות נקודתית, “פחד” מפני הלא מוכר שלעיתים אינו מצריך יותר מאשר ידע בסיסי (פחד הנובע ישירות מהצפת המידע בעת הנוכחית), ועיצוב מוצרי הצריכה באופן שאינו מאפשר לתקנם כחלק ממה שידוע בכינוי “עיצוב לשבר”, ומהווה נדבך מרכזי בכלכלה העולמית.

איכות ומחויבות – דוגמא נוספת לטענה כי הטכנולוגיה פגמה במרקם החיים היא “בעל המקצוע”. בעבר הלא רחוק, הנגר, החנווני או החייט היו מכירים היטב את קהל לקוחותיהם, ובבואם להתקין בעבורם גלגל לכרכרה, למכור להם מזון או חליפה חדשה, הם היו לוקחים בחשבון את כלל צרכיהם מתוך היכרות עם סגנון חייהם – הדרכים בהן עליהם לעבור, מזג האוויר המקומי, טעמם האישי, השימושים השונים שיועדו למוצר הסופי וכך הלאה. חייהם של הלקוחות היו הלכה למעשה חייהם שלהם, ומכאן גם ההבנה המוחלטת של הצרכים השונים. מובן גם שאיש מהם לא היה מעלה בדעתו לצור מוצר שלא נועד לתקופת חיים שלמה, והתמחור עצמו היה ברוב המקרים מסורתי, יותר מאשר שקלול מדויק של עלות ושעות עבודה. נכון להיום, עת מרביתנו רוכשים בגדים ורהיטים בייצור המוני, אל לנו להתפלא על כך שהם אינם מאריכים ימים. ביטול הקשרים החברתיים עם היצרנים השונים הוביל גם לביטול הערבות והמחויבות ההדדית.

_______

מובן כי אין בכל האמור כדי לטעון כי הטכנולוגיה הנה “רעה”, וכי עלינו לחזור ליערות ולנהרות על מנת לחטוב עצים ולכבס בגדים. למרות שזכיתי להיקרא “לודיט” יותר מפעם אחת בחיי (למשל, אחרי כתיבת הטור הזה), הרי שאני האחרון שאטען כי הטכנולוגיה היא דבר שיש להצר עליו. רק היום, למשל, התקשרתי למרכז לרפואה משלימה בו אני מטופל מידי פעם, על מנת לברר באם יש לי זיכוי במערכת שלהם בעבור מפגש אליו לא הגעתי. כאשר הבחורה בצד השני הרימה את האפרכסת היא כבר ידעה מי על הקו – המערכת זיהתה את הטלפון שלי. עוד בטרם הספקתי לשאול היא ציינה בפני שקיים זיכוי על שמי וקבעה לי תור, אודותיו אני בוודאי אקבל תזכורות לנייד שלי כך שלא טרחתי לרשום את מועדו. אני מעריך שלפני 100 שנים כל הסיפור הזה היה אורך מעט יותר זמן, נניח, שלושה ימים (לאתר את התיק, לחפש בספר הקבלות של שנה שעברה וכו’). סיימתי את השיחה ולא יכולתי שלא לחוש נפעם מהחידושים וההתפתחויות שיש לנו את הזכות לחיות לצדם כיום, קטנים ככל שיהיו. ועדיין, בהחלט מוטב לנו לדעת ולהכיר את השלכותיו של השפע הטכנולוגי שאנו חווים, שכן אלה אופפות אותנו מידי יום, במודע ובתת המודע, וקובעות את תחושת השליטה או חוסר השליטה שיש לנו על העולם בו אנו חיים.

FrameBreaking-1812

לודיטים בפעולה (לקריאה אודות מעלליהם בהרחבה ראו מטה קישור לפוסט “לנתץ ולשפץ”)

לכל אחת מ”הבעיות” שסקרתי יש כמובן פתרון פשוט. מאחר והטכנולוגיה עצמה היא לא זו שרעה, הרי שרק אופן השימוש שלנו בה הוא זה המטיל צל כבד על קיומה. בהתאמה, אנחנו יכולים לבחור להיות יותר מעורבים, לבחור ב”דברים” ולא ב”מכשירים”. להעדיף לבשל ארוחה מפרודוקטים בסיסיים על פני חימום של אחת שנקנתה מוכנה, למשל. או באמצעות מציאה או המצאה של פרויקטים משפחתיים שיערבו את כלל בני הבית וירתמו אותם לטובת מטרה אחת מהנה. אנחנו יכולים לבחור לשחק במקום לצפות בטלוויזיה, להיפגש במקום לשוחח בנייד, ללמוד איך לתקן את הטוסטר אובן או לפתוח סתימה באמצעות אינספור אתרים הקיימים בדיוק לשם כך (תודה טכנולוגיה!) וליצור קשרים מחודשים עם בעלי מקצוע בקהילה המקומית שלנו, להניח להם לתפור לנו את הבגדים, לבנות לנו את הרהיטים ולגדל בעבורנו את המזון.

הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, ואם אנחנו רוצים לשרוד לצידה ולשמור על חיים מלאים ומאושרים, נצטרך ללמוד כיצד לספוג אותה אל קרבנו במינונים הנכונים. זה דורש אימון, אבל זה בהחלט אפשרי.

בסרטון: משפחת פון טאמרפ מדגימה כיצד יוצרים מעורבות וקשרים חזקים. בקרוב בתיאטרון הבובות אצלכם בסלון.

________

באותו נושא

לנתץ ולשפץ

מגוגל גלאס למראה שחורה וחזרה, או, על אובדן מושג החוויה

_______

 

להוריד הילוך – חופשה איטית בחבל מאני ביוון

$
0
0

יש תמונות שנחרטות בזיכרון: בשעת בין ערביים אני יורדת בשביל אל חוף האבנים השחורות, ומגלה שני מפרצונים מקומרים נושקים זה לזה. שיחי הרדוף ורודים מעטרים אותם. שקט שלא יתואר שורר פה, אפילו האדוות הקטנות מכבדות אותו. ואין איש. אני מתיישבת ורגלי במים, ומתבוננת בחלוקים השחורים. מגלה שאין שתי אבנים זהות. על כל חלוק מצויר פס לבן, כאילו אמן יפני ביקר פה לפני. אני מתחילה למיין חלוקי אבן, פעולה אהובה עלי שמרוקנת את הראש ממחשבות, ומתמלאת הכרת תודה על היכולת להימצא במקום רב יופי שכזה.

שני מפרצים נושקים זה לזה לפיסקה הראשונה (3)

שני המפרצים הקטנים נושקים זה לזה

 

בחירת היעד. בשנים האחרונות יש לי כללים ברורים בבחירת המקומות שאליהם אני רוצה לנסוע. אם כוונתי לנוח אסע למקום שיש בו חוף ים, תחושה של “סוף העולם”, ושהוא נטול “אטרקציות תיירותיות”. קותרונאס, הכפר שאליו נסעתי הפעם, התרוקן מיושביו כמו רוב הכפרים באזור, וכעת מתגוררים בו כ-250 איש בלבד, רובם קשישים. את עוצמת השקט והכוח של העזובה לא יכולתי לתפוס עד שהגעתי לשם. אבל ידעתי שמקומות שבהם הזמן “עצר מלכת” מאפשרים גם לי לעצור, וזאת היתה המטרה. בנוסף, אני נמנעת מלנסוע בעונת התיירות, כדי שאוכל להיות תיירת יחידה, ליהנות משקט ולזכות ביחס אישי – בפנסיון שבו התארחתי כל כך שמחו על בואי עד שהתייחסו אלי כמו למלכה.

נקי ועזוב בעיירה אראופוליס (3)

גם העיר העתיקה של אראופוליס נעזבה לנפשה, למרות עבודות השחזור הקפדניות

 

ההכנות. אחרי שבחרתי את היעד אני קוראת קצת על המקום באינטרנט, יותר מתוך סקרנות ופחות מתוך רצון לתכנן, כי אני יודעת שבדרך כלל אין קשר בין התמונות למציאות. אני אוהבת לקבל המלצות מאנשים שעליהם אני סומכת, אבל הפעם נסעתי לאזור נידח ומצאתי רק שניים שהיו בו, ושלמעשה נתנו לי טיפים שרשומים בכל מדריך – לבקר בנקודה הכי דרומית בפלופונז (פתח השאול), בעיירה החמודה קרדמילי, בדרך הנופית מהיפות ביוון ובמערת הנטיפים. לכל הנ”ל לא הגעתי, פרט למערת הנטיפים, שהביקור בה הזכיר לי שוב עד כמה ביקור באטרקציות מומלצות לא מתאים לי – נופי המערה האפלה מרשימים, אך יצאתי מאוכזבת, אחרי שבמשך כשעה הצטופפתי בסירה קטנה עם עשרה תיירים, שהתלהבו מהנטיפים בקול רם ובשפות זרות, בעוד המדריך ממלמל הסברים ביוונית.

השעה העמוסה בכפר

“שעת העומס” בשבילי הכפר


רשימה
. לתת למוח לנוח זו פעולה לא פשוטה ובשבילה צריך לנקות שולחן. כמה שבועות לפני הנסיעה אני פותחת קובץ במחשב ורושמת בו את כל הדברים החשובים והפחות חשובים שבהם אני מתעסקת. כך אני מוציאה לי אותם מהראש לקראת הנסיעה, ומתכוננת ל”ריסטרט” שאצטרך לעשות כשאחזור.

להגיע. אחד הדברים הכי קשים בעולמנו הוא להפסיק לעשות, כלומר “לא לעשות כלום”. בכל פעם מחדש זה לוקח זמן, ואני מזכירה לעצמי לקחת את הזמן. היום הראשון הוא תמיד יום של אי שקט וציפייה דרוכה – לאיזה מקום הגעתי? האם ארגיש בו נוח ויהיה לי נעים לשהות בו? הראש מלא בשאלות ובהשוואות – איך נראה הפנסיון במציאות ובאיזה חדר כדאי לבחור? האם המארחת נדיבה? את אי השקט של ההגעה למקום חדש אני מנתבת להיכרות עם הסביבה – החדר, האכסניה, הכפר והדרך המובילה לחוף. תוך כמה ימים אני מתאימה את עצמי לקצב של המקום (איטי מאוד…), מתרגלת לשעות הארוחות, למזרן, לכרית ולמקלחת הצרה. אני מאמצת הרגלים חדשים באופן זמני – וזאת המהות של חופשה.

אייפון - בין מאני וקיתירה יוני 2014 038

הדרך אל הכפר

 

בשבח הניתוק. כמשתמשת כבדה באייפון ובאייפד לכתיבה ולצילום, אני מופתעת לגלות שבפנסיון לוקח יותר מלילה להטעין אותם. בנוסף, כבר ביום הראשון החלפתי את הסים שלי לסים יווני – פעולת רכישה איטית מאוד (שעה וחצי!) שהפכה את כל פנקס הכתובות שלי לג’יבריש. אין לי ווטסאפ ואני לא יכולה לשלוח הודעות, וגם אם היה – בפנסיון לא תמיד יש קליטה. המשפחה המודאגת מתקשרת אלי למלון לשאול מה קורה. אני מודיעה לכולם שהמקום נפלא ושאכתוב מייל מדי פעם. מאותו רגע, בלי להתכוון, אני נפטרת מצפצופי אס-אם-אס ומתנתקת מכל מחויבות לעולם החיצון.

ארוחת בוקר

ארוחת בוקר. הירק נקטף מהגינה, והביצים באדיבות התרנגולות שהעירו אותי.


בלי תוכנית
. לקחתי את עצמי למקום אחר. אין לי מסלול או תוכניות. בארץ, כל היום טלפונים, כל היום צריך לתקתק מטלות, לתכנן את מחר, את שבוע הבא. כאן אני לא מתכננת כלום. רוב הזמן אני מוצאת את עצמי מאזינה לשקט שמורכב מציוץ ציפורים וזמזום דבורים. אני קולטת שמכונית לא חולפת ורעש של אופנוע או מטוס הם מחוץ לתחום. באור הרך של הבוקר, כשהצרצרים עדיין דוממים, אני שותה קפה, מדליקה אבקת קפה שחור כדי שהעשן יבריח את הדבורים, שותה עוד כוס קפה, כותבת משהו, בוהה במרחב הכחול-ירוק האינסופי. בשקט כזה הראש מתנקה מהפרעות. שום דבר לא יסיט אותי מכוונתי לנוח ואני מזכירה זאת לעצמי כל הזמן. אני גם יכולה להחליט אחרי שבוע – מתוך שבועיים וחצי של החופשה – שמיציתי את המקום, להגיד שלום ולהמשיך הלאה. וזה מה שעשיתי.

מבט מהחדר (1)

מבט מהחדר

כטיילת מנוסה אני כבר יודעת שאם לא אזוז יותר מדי, דברים טובים יקרו. כשאני מוצאת חוף מקסים, או טברנה שיש בה ריח טוב וטבחית חביבה – אני נצמדת אליהם, ונהנית להעמיק את ההיכרות איתם. אני יכולה לטייל שוב ושוב בשבילי הכפר, בכל פעם בשעה אחרת, להתבונן, להריח. לחשוב מחשבות. לפגוש עדר עיזים שחוזר לקראת ליל מן ההרים, להתפעל ולצלם בתים נטושים או עצי זית שמשתלבים בגדר אבן. אני סומכת על התחושות שלי, לוקחת כיוון אך מעניקה לעצמי את האפשרות לסטות מהדרך. אני יודעת שכך אגיע למקום הנכון לי. אגלה דרך קיצור, אפנטז על עוד בית עם שלט “למכירה”, אמצא עץ משמש שמזמין אותי להושיט יד ולקטוף פירות בשלים, אתעצב למראה גן משחקים ללא ילדים, אנסה להנציח במילים או בתמונה את תחושת המרחבים שמאפשרים לי הים, הנוף והדממה.

כבוד לעצי הזית (1)

חי, צומח, דומם


בלי מכונית
. דרך מעולה להוריד הילוך היא לא לשכור רכב. זאת הצהרת כוונות – אני רוצה לראות את העולם בלי חציצה של חלון ולתת לחושים לעבוד: לשמוע את הציקדות, להריח את ריח היסמין והוורדים, ואת עצי התאנה המתכוננים לעונתם, לקטוף פירות היישר מהעץ. להיות בלי מכונית זה אומר שאני מגבילה את עצמי לשיטוט בטווח שאליו יישאו אותי רגלי, או טרמפ מזדמן, וכשמרי, בעלת הפנסיון מגישה לי לארוחת בוקר מיץ תפוזים סחוט טרי ועוגה עם ריבת תותים, אני מחליטה באותו רגע לבקש ממנה להקפיץ אותי לחוף קרוב. בלי רכב אני יודעת שלא אספיק להגיע לכל המקומות שמצוינים במדריכי התיירות, שלא אוכל לסמן “וי” על כל האתרים, אבל אראה המון דברים אחרים.

המגדלים של חבל מאני

מה שלא הספקתי לראות בעצמי, תמיד אוכל למצוא בספרים (בצילום: צילום של המגדלים של חבל מאני שמצאתי בספר בעת הטיול)

 

פעם זה היה אחרת. במשך שנים רבות נסעתי המון, כמה פעמים בשנה, ליעדים ברחבי תבל, גומעת מאות קילומטרים מדי יום ברכב שכור. כתיירת קלאסית, בטרום עידן הגוגל, הייתי קוראת במדריכי טיולים על המקומות, הולכת לאן שאומרים לי, מבקרת באתרים ומצלמת. אני לא זוכרת פרטים מהנסיעות ההן – שמות של מקומות, בתי מלון, אתרים ומסעדות התערבבו לסלט אחד גדול. במבט לאחור, אני יודעת שעדיין לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה, וסמכתי על הספרים שיגידו לי מה לעשות ואיפה לאכול ולישון.

נוף סטטי מרגיע בקותרומאס

זה יספיק, תודה.


לנסוע לבד
. נסיעה לבד היא משהו מיוחד. רק כשאני לבד, או עם שותף שנמצא איתי באותו ראש, אני יכולה להיות קשובה לעצמי ולתת לדברים לקרות. “מאדאם, את אישה מאוד אמיצה!” אמר לי לפני שנתיים נהג מונית שהסיע אותי, “אם הגעת עד הנה, לסוף העולם, לבד וללא מכונית, מגיע לך שתהיה לך חופשה הכי טובה בעולם.” והוא צדק. דרוש הרבה אומץ כדי לנסוע לבד – בייחוד כשכולם מסביב בזוגות ובקבוצות – להתמסר ללא נודע, בלי רשת ביטחון של חברים, לסמוך על עצמי שאסתדר, ושלא ארגיש בדידות. והוא צדק שוב, בעניין החופשה הכי טובה בעולם – בכל פעם שאני נוסעת לבד אני מודה על הזכות להיות בחברת עצמי, וגם כשזרים מזמינים אותי שוב ושוב לשבת לאכול איתם בשולחן גדול וקולני, בארוחת ערב בטברנה, לעיתים קרובות אני מחייכת ומסרבת בנימוס, אבל לפעמים גם נענית להצעה, כשזה מתאים לי, ונהנית מחברתם של אנשים ידידותיים שאולי לא אראה שוב.

השראה. יש לי סיבה נוספת לצאת לבד לחופשה. רק כך אני יכולה לנתב בזמן אמת את ההשראה שאני מקבלת מהמקום לכתיבת רשימות וסיפורים. אם אני מדברת אותם לפני שאני כותבת – אני מעבדת ומאבדת אותם. הפעם כתבתי המון בזכות השקט.

עזובה מעבירה תחושת עצבות בקותרונאס (1)

קל להאט במקום שבו הזמן כמו עצר מלכת


ספרים
. ספר הוא בן לוויה. כמו תמיד, גם לפני נסיעה זו הקדשתי תשומת לב מיוחדת לבחירת הספרים שילוו אותי. עבורי זו מין אצבע על הדופק, שמרמזת על הלך הרוח שבו אני נמצאת כרגע. הפעם קראתי רק אחד מתוך חמישה שלקחתי והוא התאים בדיוק – “רשימת המשאלות”, רב מכר קליל שגרם לי למחשבות על עצמי. כמו הגיבורה, החלטתי להרחיב את הגבולות שלי ולהתגבר מדי יום על פחד, וכך החלטתי לצעוד לבדי למפרץ מבודד, או הלכתי לבדי בלילה לטברנה בדרך חשוכה, והרגשתי גיבורה ממש. עד עכשיו חשבתי שלקרוא זו מנוחה, וזה נכון. אבל המנוחה האמיתית התאפשרה לי הפעם דווקא כשהחלטתי להפסיק לקרוא. הבנתי שקריאה היא עוד סוג של הגנה מפני השקט, מפני הבדידות. זה לקח כמה ימים, אבל בסוף, כשנרגעתי, ויתרתי גם עליה, ויכולתי להתמסר לסביבה, ולמרחב החדש של רגשות ותחושות שנפתח בפני. בשבילי זה היה גילוי שפתח בפני עוד שלל אפשרויות, ובחופשה הבאה כבר לא אחשוש ממצב שבו “אין לי מה לקרוא”.

חנות ספרים במאני יוני 2014 155 (154) - עותק

חנות ספרים באראופוליס

 

זמן-חופשה. חופשה שבה כל רגע מתוכנן מראש אינה שונה מחיי היומיום – מרוב רצון להספיק אין בה זמן לכלום. בחופשה איטית אני מתכננת כל יום משהו קטן, כדי לספק את הסקרנות שלי, אבל מתייחסת לתכנון כאל המלצה בלבד. כל “עיכוב” הוא הזדמנות לקחת את הזמן – את רבע השעה שלוקח למים בפינג’ן הקטן לרתוח, אני מנצלת כדי לשאול את עצמי מה שלומי. כאשר לוקח לאומלט שעה להגיע לשולחני, אני שמחה על ההזדמנות לשבת עוד קצת בשקט ולספוג לתוכי את הנוף ואת הריח שמגיע מהמטבח. אם חם מדי, לא אצא לטיול שתכננתי, ובמקום זה אשב על המרפסת ואבהה בנוף. וגם לא יהיה לי אכפת אם הטרמפ שלי מאחר.

ובכל זאת, בכל חופשה, אני מרגישה פער בין קוצר הזמן והרצון לעצור את הזמן. באמצע החופשה, כשהאיי-פד מזכיר לי מה התאריך, מתחילה הספירה לאחור, ואיתה מגיעה באופן אוטומטי המחשבה המטרידה שלא הייתי בכל המקומות שעליהם שמעתי. הפעם, למשל, קלטתי שכבר לא אגיע לפתח השאול, השפיץ של ההר שראיתי ממרפסת חדרי לאורך כל החופשה ושאליו רציתי להגיע, לא בגלל שיש בו משהו מיוחד לראות, אלא בגלל תחושת האינסופיות מול הים הגדול שציפיתי לחוש בו. אבל הניסיון שלי בחופשה הזו הבהיר לי שלא הפסדתי כלום – אחרי שבוע של רגעים שבהם הצלחתי “לא לעשות כלום”, שכולם יחד התחברו לכדי תחושה מתמשכת של חופש, ידעתי בוודאות שקיבלתי מתנה גדולה. והרי אם לא ניסיתי להספיק כלום, גם לא יכולתי לפספס כלום.

מאפיה בעיירה אראופוליס (4)

המאפיה בעיירה אראופוליס, הבאר בחזית מקורית

 

יוונית שפה קשה. כדי ליצור קשר עם אנשים, אני עושה צעדים לקראתם. אני רוצה להתאקלם ולהרגיש נוח והמילים הן חלק מזה. כל יום אני לומדת כמה מילים ביוונית ומנסה לזכור את שמות הכפרים ושמות בעלי הטברנות שבהם ביקרתי. בכל פעם שאני משתמשת במילה פולי אוריאה (איזה יופי) ששיננתי, אני זוכה לקריאת בראוו.

חיוך לא עולה כסף. בעת חופשה הכישורים החברתיים שלי מגיעים לשיא, ואני מצליחה להתיידד במהירות עם אנשים שאני פוגשת בדרך. כל מפגש יכול להוביל למפגש נוסף, או להרפתקה, וכשזה קורה אני מרגישה נפלא. בעזרת חיוך, פתיחות וסבלנות אני מגיעה תמיד לאן שאני רוצה – מרי בעלת הפנסיון נתנה לי טיפים, הקפיצה אותי לשתי עיירות סמוכות וגם זכיתי לקבל ממנה מתכונים לרטטוי ולמרק עדשים שאני אוהבת. את ניקוס הדייג הכרתי דרך אחיו פאנוס, נהג המונית שהביא אותי לכפר. כששאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שייקח אותי לשיט, קיבלתי ממנו הזמנה לדיג בסירתו הצנועה. איתו גם יצאתי לכמה טיולים רגליים בכפר – הוא לא יודע אנגלית ואני לא מדברת יוונית – וזו היתה חוויה מיוחדת לטייל איתו בלי לדבר.

מבט לכפר לפני רדת החשכה

מבט לכפר לפני רדת החשכה

תמונה לסיום: בביקור בשוק יום ראשון בעיירה אריאופוליס, פגשתי את מקרינה, רופאה צעירה. הזמנתי אותה בספונטניות לארוחת ערב והיא שמחה לבוא. כשישבנו בטברנה עבר ניקוס והזמנו אותו לשולחן, וגם מרי ובנה השף אנתוני הצטרפו. בחצות ראינו את זריחת הירח מעל ההרים. בזכות מקרינה שתרגמה, הצלחתי סוף סוף לדבר עם ניקוס, שאיתו תקשרתי עד עכשיו ללא מילים. תמונה כזאת, שבה אני שמחה וחזקה, מוקד חברתי שמחבר בין אנשים שלא היו מכירים זה את זה בלעדי, מעניקה לי כוחות גם בחיים שאחרי החופשה, ומחזקת בי את הידיעה שזו לא הפעם האחרונה שבה אצא לחופשה איטית, אמיתית.

סדרת אבנים שאספתי ומיינת יבמפרץ

מזכרות

 

_________

לאתר המומלץ של אלישבע “המשוטטת”

_________

 

 

שפע סימן שאלה

$
0
0

רוב הבדיחות על חשבונם של צמחונים וטבעונים עבשות כביסקוויטים דאשתקד. לא הייתי טורחת לכתוב פוסט שלם בגלל בדיחה אחת, האחרונה ששמעתי, אלמלא הייתה נשמעת לי כמו סימפטום ומעוררת בי מחשבות על בדיחה אחרת, אבל דומה – שטיפת המוח האמריקאית שההתפכחות ממנה כבר חגגה שלושה ימי הולדת. יאפ, המחאה ההיא.

“יש כל כך הרבה אפשרויות בעולם, לוותר על אחת מהן מתוך בחירה זה מצחיק.”

מישהי אמרה את זה לא מזמן לד’ בשיחה שגלשה לטבעונות. מישהי שחושבת שלא לרצות משהו מכל מה שאפשר לרצות, זה מצחיק. מישהי שלפי ההיגיון הפשטני הזה שלה, אם אני יכולה לדהור ברחובות בג’יפ 4X4 ואני מעדיפה את האופניים שלי, אני מצחיקה, ואם אני יכולה לאכול מדי ערב במסעדה, ובכל זאת מעדיפה לעשות את זה רק פעם בחודש לכל היותר, ובשאר הערבים לבשל בעצמי את הארוחות שלי, זה קורע. וכן הלאה וכיו”ב, אינספור דוגמאות. וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאת רוב הדברים שרוב האנשים בעולם הזה רוצים, הם לא יכולים להרשות לעצמם. לא באמת.

האמירה הזו שלעיל משתייכת לאחד משני המחנות הגדולים שביניהם מתחלקים מרבית המסתלבטים על צמחונים ועל טבעונים – במחנה האחד נמצאים אלה שחושבים שכל מי שבחר לא לאכול בשר הוא צדקן יהיר ויפה נפש שחושב שהוא טוב מאחרים, מוסרי ונאור והומני מהם, ואולי זה נכון במקרים מסוימים, אבל אם לדבר בשם עצמי בלבד, אני פשוט לא יכולה, במצפון שקט, לאכול בשר, ומצפון לא שקט מוציא לי את התיאבון. זה הכול. אז עם ליצנים מהסוג הזה פחות קשה לי להתמודד, כי הם והפסיכולוגיה-בשקל של בדיחות הקרש הקלישאיות וחסרות הסובלנות שלהם נשכחים במהרה.

אבל המחנה השני, זה שהשתייכתי אליו עד לא מזמן, זה שכל התנהלותי הכלכלית בשנים האחרונות מוקדשת לניסיון להיחלץ ממנו, הוא המחנה של אלה שלא רק שאינם מאמינים שלפעמים פחות זה יותר, הם מאמינים בקנאות שאפילו רק טיפה פחות זה איום ונורא. זה המחנה של מי שקונה את השטיק האמריקאי שמתעקש לשכנע אותנו שאנחנו מדהימים, שאין עלינו, שהכול מגיע לנו, שמימוש עצמי ומיצוי החיים האלה מתבטאים בלרצות, לרצות הרבה, ואז לרצות יותר ולרצות את זה כל הזמן. וגם למהר ולקנות כל מה שאנחנו רוצים, מיד, בלי לדחות סיפוקים, כי לחסוך ולקנות אחר כך זה לתבוסתנים, לקמצנים, לאנשים שהקיק שלהם הוא לשבת מדי פעם עם ניירת מלאה מספרים, לעשות חישובים, לתכנן את ההוצאות, לחשב מאזנים… צ’עמם. אנחנו צעירים מלאי חיים ותאוות, מגניבים, ספונטנים, הרפתקנים, ואנחנו הולכים על זה. מדחיקים את העו”ש ואת הזיקנה שלנו, קונים בתשלומים, מגהצים את כרטיס האשראי כל עוד מסכימים לקבל אותו. אלה החיים הטובים.

אשליית השפע. יש, כביכול, שפע של אפשרויות, שפע של הזדמנויות, ועלינו רק לבחור ביניהן. אבל השפע הזה, המיוחצן היטב, לא אמיתי. רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם ליהנות ממנו, לא באמת. מי שקונה דירה ומשלם עליה משכנתה במשך עשרים וחמש או עשר שנים או אפילו שנה, לא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה. מי שקונה דירה במזומן, רק זה מישהו שיכול להרשות לעצמו דירה משלו. מי שיכול לקנות אוטו במזומן יכול לומר שידו משגת אוטו. מי שקונה אוכל, בגדים, מכשירים חשמליים, ביטוחים, בפחות משני תשלומים, מי שיכול לרכוש משהו מבלי לגלגל את ההוצאה לחודש הבא, רק הוא יכול לומר שידו משגת. אבל אורח החיים הזה – מינוס בבנק, אשראי ותשלומים, אורח חיים שנראה לרובנו טבעי כמו השמש בצהריים, כי אנחנו לא מכירים אחר מלבדו, זה לא שפע אמיתי, זה שפע מדומה. רק קומץ אנשים חיים במזומן, כי יש להם המון כסף. סך הכנסותיהם גבוה מסך ההוצאות החודשיות שלהם. רוב אוכלוסיית העולם לא חיה ככה, היא חיה על חשבון הכנסות עתידיות, בחודשים הבאים, ולרוב, גם בשנים הבאות.

שפע מזויף

שפע מזויף

 

אופציית החיסכון לא מיוחצנת באותה אובססיביות. הריבית המידרדרת הופכת את החיסכון בפקדונות לאלטרנטיבה מגוחכת, ומשקפת היטב את מעמד קונספט החיסכון במערכת כלכלית שבה מעודדים אותנו לעשות בדיוק את ההפך: להוציא עוד ועוד כסף, לקחת עוד ועוד הלוואות, לשקוע בחובות עתירי ריביות, לקנות כל שטות באשראי ובתשלומים. אם במקום לשלם משכנתה ב-25 השנים הקרובות אני אחסוך את הכסף הזה, יכול להיות שבעוד 25 שנים אוכל להרשות לעצמי דירה, להרשות לעצמי באמת, לא בכאילו, אבל קצת קשה לחסוך כשהמחיה הבסיסית לא מפסיקה להתייקר בלי שום תיאום עם השכר, ובחברה הישגית כמו זו שאנו חיים בה, שלא מפסיקים לדבר בה על צמיחה כאילו היא ערך עליון ונחלת הכלל, זה שיא העולב, לחסוך. זו חוצפה, זו חבלה במשק. צריך לחיות את הרגע, לכלות מה שיש וגם מה שאין. ומה שיהיה יהיה. כי לנשום זה לא לחיות, כידוע, ולפנק-לפנק-לפנק, ומגיע לי הטוב ביותר ומגיע לך הטוב ביותר וכל זה.

וכאילו לא די בעצם האשליה, יחצני השפע גם מקפידים לייצר את התחושה שמי שלא ממצה את השפע המדומה הזה, מי שלא לוקח כי יש, הוא לוזר. אורזים אותו, את הכאילו-שפע הזה, בנייר מבריק של בריאות ושל אושר, של מימוש עצמי ושל הרפתקנות, וזה אמור להיות התרכיז, טעם החיים, המתנה שלנו לעצמנו – הדברים שאנו יכולים לקנות הם האושר שלנו, אורח החיים הבריא שלנו, שמחת החיים שלנו, ההנאה. ובתוך כל זה יוצרים מין מיסוך בינינו, המקפידים ליהנות מהשפע המוצע לנו, ובין מי שמספק לנו אותו – העבדים המנוצלים המייצרים את כל הגאדג’טים שאנחנו צורכים, תופרים את הבגדים שאנחנו לובשים, בונים את הבניינים שלנו, סוללים את הכבישים שלנו, מאבטחים את הקניונים שלנו ומנקים את הבתים ואת הרחובות שלנו, ואין להם אפילו שמץ של סיכוי ליהנות מהשפע הזה אי פעם אם המודל הכלכלי יישאר כפי שהוא – כזה שמיטיב אך ורק עם הקומץ שמעצב אותו ומנהל אותו לתועלתו האישית.

את כל זה מקפידים באדיקות ובבריונות להסתיר מפנינו כדי שהשפע ייראה מזהיר ומגניב ורומנטי. ואמיתי, כמובן, כאילו הוא באמת גם שלנו. כאילו אם רק נרצה, ונעבוד מספיק קשה, נוכל להרשות לעצמנו יום אחד מה שהבכירים בוול-סטריט או בבנקים או בחברות הביטוח יכולים להרשות לעצמם. ורובנו קונים את הקלישאה המקושקשת הזו.

מרביתנו – כמו זו המצוטטת בפתח הפוסט, למשל – אלה שמהללים את השיטה ש-@$#^%#$%^ אותם ונאנקים בתוך שלולית זיעה מרוב מאמץ לשחק לפי הכללים שלה, נאלצים לעבוד במקומות עבודה שהיינו שמחים לעזוב, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כי שוק העבודה לא מציע לנו שום משרה בתחומי העניין וההתמחות שלנו, ושכרנו נשחק, אבל זה מה יש, וגם על זה מצפים מאיתנו להגיד תודה, כי לא התמזל מזלנו להתברג במקצוע הנכון, ולפחות אנחנו לא מחוסרי עבודה, ואנחנו גם נאלצים לעבוד המון שעות במשרה מלאה אחת לפחות כי אחרת לא נסגור את החודש, וזה מותיר לנו מעט מאוד פנאי, וקדחת העבודה, מרוב אדרנלין או מרוב חרדה או מרוב הדחקה, מייצרת אצלנו איזו אמונה שאו-טו-טו נגיע רחוק, שעלינו על הדרך הנכונה, רק להיות קצת יותר חרוצים, קצת יותר עקשנים, ואנחנו שם.

שפע אמיתי

שפע אמיתי

 

רובנו מסרבים בתוקף להודות שהשיטה רקובה, ולא רק זה, לא פעם אנחנו מגנים עליה בחירוף נפש כי להודות שאינך יכול להרשות לעצמך משהו מכל השפע שהעולם הזה מציע, להודות שקשה לך, שאתה נאבק על קיומך ומשווה מחירים ומכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר, זה לצאת לוזר, להיות במאסף, להשתרך בקצה האחורי של הטור הכל-אמריקאי הזה של אנשים שצועדים לעבר ההצלחה. אז כולנו נותנים לצועדים בראש להכתיב את סדר העדיפויות, לקבוע מה המקצועות הנחשבים ביותר, השווים הכי הרבה, מה כללי המשחק, מה צודק, מה הגון, מה זו צמיחה, והאינטרסים של מי זקוקים להגנה (של הבנקים, כמובן, שמשלמים לנו ריבית מצחיקה על החסכונות שלנו, ואז מלווים אותם לאחרים בריבית לא מצחיקה בכלל, ושל בעלי ההון, פן ידירו רגליהם מהארץ ויפקירו אותנו כאן לגורלנו המר, כך מספרים לנו).

מעטים מעזים להתייצב מול הטענות המוטחות בנו, “יא עצלנים! תעבדו גם בשלוש עבודות אם צריך! תחסכו במקום לקנות אייפונים ולפטופים, תפסיקו לאכול בחוץ, תפסיקו לטייל בחו”ל!” ומשיבים שזה כבר מזמן לא עניין של צניעות וחסכנות, זה מזמן לא עניין של הסתפקות במועט, זו פשוט משימה בלתי אפשרית בעולם הזה שנהיה כאן, בכלכלת הבועות, לרצות קצת. אפילו המעט ההכרחי (קורת גג, חשמל, מים, תחבורה) יקר בטירוף והשכר לא מתעדכן בהתאם. שלא לדבר על כך שהסתפקות במועט בעולם שיש כל כך הרבה ממה ליהנות בו (כאילו, כאמור) זה תמהוני, לא אתי אפילו, ולא מוסרי. זה מעכב את הצמיחה. זאת בדיחה.

גם לא מכבדים אותי בפירות וגם מצפים ממני לקנות באשראי כדי להניע את הכלכלה שלהם. ואני מצחיקה.

ואחרי ששמעתי מד’ על היציאה הזאת נזכרתי בכל מיני דברים שאמרו אנשים שצמחונות מצחיקה אותם, שלא לדבר על טבעונות, נזכרתי בפרצופים שנמרחו אז על פניהם, ותהיתי מי פה המתנשא, מי חושב שהוא טוב יותר ממי, ולפי איזה היגיון להיות מינימליסטית wannabe זה יותר מצחיק ונלעג מלהיות עשירה בכאילו.

________

לבלוג של שירלי מינימליסטית wannabe

________

פשוט (לא) הלוואה

$
0
0

מי שנוסע בכבישי הארץ בשבועות האחרונים לא יכול לפספס את הקמפיין החדש של בנק ירושלים, “פשוט הלוואה”, המבטיח ללקוחות כל הבנקים הלוואה של עד 50,000 ₪ לכל מטרה, ומבלי שהלווה יצטרך להיות לקוח הבנק. ההצעה של בנק ירושלים מצטרפת לעוד עשרות דומות של בנקים אחרים, אשר בשנים האחרונות משווקים במרץ הלוואות של עד 100,000 ₪ בריביות שונות, ואף מעודדים את קהל הלקוחות לקחת אותן על מנת לממן שיפוצים בדירה, אירועים או חופשות משפחתיות – אחרי הכול, הדבר הכי פשוט זה הלוואות.

רק שהאמת היא כמובן הפוכה. הבנק הוא לא חבר שלנו וההלוואה אינה פשוטה כלל וכלל, במיוחד כאשר אנחנו, מסיבות אלה ואחרות, איננו מצליחים לעמוד בה. סטטוס של בחור בשם יונתן קוטנר שעלה לפני שבועיים והפך ויראלי בתוך שעות ספורות מצליח להבהיר את הנקודה האחרונה בצורה הטובה ביותר – המערכת בנויה בצורה נצלנית שלא מיועדת אלא לסחוט מאיתנו עוד ועוד כספים, ומאחר וידינו אינה משיגה לשלם, הרי שאנו נגררים ללקיחה של עוד ועוד הלוואות.

קוטנר עצמו ציין בתחילת הסטטוס הקפקאי שהוא אינו חף מטעויות, אולם בעוד שהוא התכוון (למיטב הבנתי) להתנהלותו הנאיבית מול עו”ד של הבנק, הרי שאני, כמו לא מעט גולשים אחרים שהגיבו בנושא, חושב שהטעות המרכזית היתה לקחת הלוואה לצורך טיסה לחו”ל ומעבר דירה, ולעשות זאת כשהוא חי גם כך על אשראי בנקאי (מינוס 8,000 ₪ כעניין שבשגרה). אין באמור כדי לטעון שהמערכת עצמה נקייה מאשמה, ואני אהיה האחרון להגן על הבנקים, אולם אין ספק שמדובר היה בשאננות, שלא לומר יהירות – בעצם לקיחת הלוואה, כל הלוואה, שהחזריה נפרשים לאורך שנים, אנחנו בעצם טוענים לידיעת העתיד – מקום העבודה שלנו יעמוד על תילו בשנים הקרובות, הריביות במשק לא יעלו בצורה דרמטית, בריאותנו (טפו טפו) תהיה תקינה וכך הלאה.

במילים אחרות, כאשר אנחנו לוקחים הלוואה אנחנו נסמכים על הנחות שאין לנו שום דרך לבסס, ולמעשה אנחנו מהמרים על הישמרותה (ובדרך כלל גם שיפורה) של מציאות מורכבת עליה אין לנו באמת שליטה. הפוסט הנוכחי, לפיכך, מבקש לצמצם ככל האפשר את הצורך בלקיחת הלוואות, ולהציג אלטרנטיבות שפויות וחסכוניות.

אדגיש מראש את מה שאומר שוב בסיום – בחייהם של אנשים מתרחשים לעיתים אירועים קשים ולא צפויים שמחייבים אותם לקחת הלוואות (וגם במקרה שלהם יש מה לעשות) אולם הכוונה בפסקאות הקרובות היא לתקוף הלוואות שלא נועדו למצבי חירום, אלא לשרת את “איכות החיים” של מקבליהם. אנשים שלוקחים הלוואה שאינה הכרחית בוחרים במודע לחיות מעבר להישג ידיהם, לשקוע בחובות, ולטעמי משלמים מחיר כבד, כלכלי ונפשי.

אלך לפי סדר ההלוואות המופיע באתר בנק ירושלים

הלוואות

צילום מסך מאתר בנק ירושלים

 

רכב . אולי ההלוואה הפופולארית ביותר אחרי המשכנתא, ולמען האמת, בישראל קשה להאשים את הלווים – עם תחבורה ציבורית שמאפיינת עולם שלישי, ותכנון ארצי ומקומי המעודד שימוש ברכב פרטי, נראה שקשה כיום להסתדר ללא רכב פרטי. מאחר ואני בעליו של אחד איני יכול שלא להודות שיש אלמנט של נוחות בקיומו, אולם באותה נשימה אני מצהיר בלב שקט שאלמלא הרכב היה מגיע על חשבון מקום העבודה (כולל הוצאות ביטוח, תיקונים ודלק) הרי שלא הייתי שוקל לרגע להמשיך ולהחזיק רכב פרטי – הנוחות הרגעית מגיעה במחיר – מעבר להוצאה הראשונית הגבוהה, ישנה תחזוקה שוטפת שמגיעה לאלפי שקלים בשנה, תקלות לא צפויות שעלולות לנגוס בעוד סכומים משמעותיים, וכמובן, המחיר הנפשי שכרוך בנהיגה עצמה בכבישים.

אין מצב קיומי יותר אומלל מבחינתי מאשר נהיגה במכונית, ואין מצב קיומי יותר מאושר מאשר בעת רכיבה על האופניים שלי. מסיבה זו ממש אני משתדל להמעיט ככל האפשר בשימוש ברכב, ומעבר לנסיעה לעבודה וחזרה (4 ימים בשבוע) אני כמעט ואיני מזיז אותו. בהתאמה, לו הייתי צריך לשלם על הרכב בעצמי, הייתי בוחר, מבלי להניד עפעף, באחת מן האופציות הבאות:

תחבורה ציבורית – ציינתי כבר שאיני רוכש יותר מידי כבוד למערכת הנ”ל, אולם אם השיקול הוא בין החזקה של רכב פרטי, על כל המשמעויות הכלכליות הנלוות לה, ושימוש באוטובוס כדי להגיע לעבודה, אני אבחר בשנייה. נכון, הנסיעה תיארך 45 דקות במקום חצי שעה (לפחות לפי המידע שבאתר, אני מעריך שההפרש בפועל הוא גדול יותר), אולם בתמורה אני אוכל לקרוא ספר, לבהות או לנמנם במקום לתמרן בין עשרות מטורפים שממהרים להגיע למקום עבודתם. זה אגב מה שאני וזוגתי עושים בדרך כלל כאשר אנחנו רוצים לבלות יום או יומיים בעיר אחרת בארץ – לוקחים אוטובוס או מונית שירות וחוסכים לעצמנו את הצורך להיגרר עם מכונית.

אופניים – למרות שיש לי רכב אני רואה באופניים וברגליים את כלי התחבורה הראשיים שלי, וכפי שכתבתי, הרכב אינו כמעט ואינו זז מהחניה בשעות הערב או בסופי השבוע. האופניים משמשים אותי להגיע לכל מקום, בדרך כלל בטווח רכיבה של עד חצי שעה, והם עושים זאת ללא כל עלות כספית משמעותית. הדבר היחיד שמונע ממני כרגע לרכב לעבודה מידי יום (רכיבה של כשעה להערכתי בכל כיוון) הוא העדר שבילי אופניים מתאימים וכמובן, עצלנות טבעית.

קאר פול – תחבורה ציבורית ואופניים לא יכולים להעניק מענה מוצלח למי שצריך להתנייד למרחקים ארוכים יותר המצריכים החלפות אוטובוסים וכדומה, אולם בסבירות גבוהה במקום העבודה שלכם יש עוד אנשים בעלי רכב הנוסעים מנקודה א’ לנקודה ב’ באותן שעות, ואם לא במקום העבודה אפשר לנסות ולמצוא כאלה באתרים ייעודיים, כגון זה. נסיעות משותפות, גם אם לא יחסכו מכם בהכרח את הצורך ברכב פרטי, בהחלט יכולות לסייע בצמצום ההוצאות השוטפות.

רכב שיתופי – הדוגמא המוכרת היא זו של Car2go היכולה לספק פתרונות לאלה מאיתנו הזקוקים לרכב אחת לתקופה ולא באופן יומיומי, ובעבור אלה מאיתנו שבכל זאת זקוקים לרכב מידי יום, עדיין פתוחה אופציה של שיתוף. מדובר כמובן ביוזמה מורכבת יותר, ואני מודה שאינני מכיר יותר מידי דוגמאות מוצלחות ליישומה, אולם אפשר לנסות ולמצוא “שותפים” לרכב – אם אלמוני עובד בבקרים ופלוני בערבים, והם גרים באותו אזור, אין מניעה לרכוש רכב יחדיו על מנת לקצץ באופן דרסטי בהוצאות. אני עצמי חושב לאחרונה יותר ויותר על “מכירה” של חלק מזכויותיי ברכב הפרטי שלי.

כל אחת מן האופציות הללו כרוכה בויתור כזה או אחר על אלמנט הנוחות, אולם היא עדיין עדיפה אלפי מונים על פני לקיחת הלוואה ושקיעה בחובות.

 

שיפוץ בית. הלוואה לשיפוץ בית יכולה להתרחש באחד מהמקרים הבאים: רכשתם דירה ואתם מעוניינים לשפץ אותה לפני מעבר, הדירה/הבניין הגיע למצב שאינו מאפשר המשך מגורים נאות, או שהחלטתם “להחליף אווירה”.

אם אתם עונים למקרה השלישי, אני בספק אם יש לי משהו שאוכל לומר כדי להניא אתכם מהמעשה – אנשים שמוכנים לשקוע בחובות רק כי נמאס להם מהמטבח הנוכחי ראויים ככל הנראה לשלם ריביות גבוהות ולשקוע עד צווארם בחובות – ועדיין, אני אנסה: אל תעשו את זה! במקרים רבים מה שמניע זוגות להיכנס להרפתקה של שיפוץ הבית הוא לא דווקא השעמום מהבית עצמו, אלא השעמום ממערכת היחסים. “פרויקטים” כגון שיפוץ בית, מעבר דירה, תכנון חופשה ועוד הם לעיתים רק דרך אחת להתניע קשר מנומנם, ולטעמי יש דרכים מוצלחות יותר ובוודאי זולות יותר לעשות זאת.

אם אתם שייכים לאופציה הראשונה, ואכן רכשתם דירה ואתם שוקלים לקחת הלוואה נוספת על מנת לשפץ אותה, ההמלצה שלי היא להיכנס אליה כמו שהיא, ולגור בה לאורך תקופה מבלי להיכנס להתחייבויות כספיות נוספות. גם כך המשכנתא שלקחתם עומדת לרבוץ על כתפיכם בעשרות השנים הבאות, ובמקרים רבים זוגות מחליפים את הדירה הראשונה שרכשו לאחר התרחבות המשפחה, כך שאין באמת טעם להשקיע עוד מאות אלפי שקלים בשיפוץ אדריכלי. מה שהופך את הדירה לנעימה למגורים זה האנשים שחיים בה, ולא האסלות המרחפות או גופי התאורה היוקרתיים.

האופציה השנייה שהזכרתי, השיפוץ ההכרחי, היא גם הקשה מכולן. בהתאמה, ההמלצה שלי היא להימנע עד כמה שאפשר מהגעה לסיטואציה הנ”ל. אל תרכשו דירה שלא ניתן להתגורר בה אם התקציב שלכם אינו מאפשר לעשות זאת, למעשה, אל תרכשו דירה כלל אם אתם זקוקים להלוואה על מנת לרכוש אותה (בנושא המשכנתא, ראו בהמשך).

אני מתגורר בבניין שהוגדר כבניין מסוכן לאחר שחלקים ממנו החלו להתפורר ולפול על המדרכה שתחתיו, ובימים אלה ממש מתנהל בו שיפוץ מינימאלי על ידי בעלי הנכס – מאחר ואני גר בשכירות, ההוצאה הכספית הזו אינה רובצת לפתחי.

מעבר לכל האמור, ובעבור שלושת האפשרויות, תמיד כדאי לבחון אפשרויות של “עשה זאת בעצמך” גם כאשר הדבר נוגע לשיפוץ הדירה. בעשורים האחרונים מרביתנו הפקרנו לחלוטין את היכולות המעשיות והבסיסיות שבעבר אפיינו את מרבית האנשים (לבנות משהו, לתקן משהו) ולמזלנו יש לא מעט אנשים שעדיין אוחזים בהן, וגם מוכנים בשמחה ובחינם ללמד אחרים. בקרו באתר “בידיים“, או חפשו בגולל “שפץ ביתך בעצמך“.

לימודים. כבוגר שני תארים אקדמאים קשה לי להמליץ לאנשים לוותר על השכלה רק מהסיבה שאין להם את הממון הנדרש. הגם שלמדתי מקצועות הנחשבים חסרי תכלית לחלוטין (קולנוע עיוני ופילוסופיה) אני יודע בוודאות שהשנים באוניברסיטה והתכנים אליהם נחשפתי שינו את חיי באופן מהותי. לפיכך, ולאור המצב בשוק העבודה שעדיין מחייב תארים אקדמאים למרבית התפקידים המעניינים והרווחיים, אני בהחלט אמליץ על לקיחת הלוואה לצורך הלימודים, אולם תחת כמה סייגים:

מיציתם קודם לכן כול אופציה אחרת (צמצום הוצאות אחרות בראש ובראשונה ועזרה מהמשפחה), בחרתם באוניברסיטה מסובסדת ולא במכללה יקרה והגשתם בקשה לכל מלגה אפשרית שקיימת בעולם.

מעבר לכך, ולאלה מכם שאינם זקוקים לתואר לטובת השתלבות בשוק העבודה, אלא מבקשים ללמוד מתוך עניין גרידא – סביר להניח שמלכתחילה אינכם זקוקים להלוואה, אולם במידה וכן, יש כיום די אתרים בעולם המספקים ידע אקדמאי נרחב ובחינם, קורסרה הוא אולי המוכר שבהם.

טיפולי שיניים. נושא כואב בהחלט. בארץ לא קיים ביטוח שיניים ראוי ובמחיר הוגן, ורבים מאיתנו מוציאים אלפי שקלים על טיפולי שיניים יקרים. גם כאן יש כמה אפשרויות טובות לפני לקיחת הלוואה, והראשונה שבהן היא כמובן פניה לרפואת שיניים דרך קופת החולים בה אנו חברים. מסיבה לא ברורה חלקים גדולים מהאוכלוסייה פונים ישירות לרפואה הפרטית (כנראה מתוך סברה מוטעית אודות איכותם של רופאי השיניים בקופות) ומשלמים את המחירים הגבוהים שהם דורשות.

מעבר לכך, נסו להיעזר באתר “כל זכות” המרכז את נושא טיפולי השיניים המסובסדים, וכמובן, נסו להימנע מהצורך בטיפולי שיניים יקרים באמצעות שמירה פשוטה ועקבית על היגיינת הפה, בעלות אפסית של חוט דנטאלי ומברשת שיניים תקנית.

רכישת ציוד. קטגוריה מעורפלת משהו שיכולה לכלול בתוכה הכול, החל מציוד לסקי וכלה במקררים לעסק חדש שאתם מקימים. בכל אחד מהמקרים, נסו את אחת מהאופציות הבאות: לאתר ציוד שנמסר, לרכוש ציוד יד שנייה, להשאיל מחברים או לקנות במשותף עם משתמשים אחרים.

אם לא מדובר בציוד תומך חיים, הוא כנראה לא מצדיק לקיחת הלוואה משמעותית.

סגירת התחייבויות. אלוהים, האירוניה. לקחת הלוואה על מנת לסגור התחייבות היא אולי ההמחשה הטובה ביותר למלכודת הדבש של עולם ההלוואות הבנקאיות. אם יש לכם התחייבויות קודמות ואתם לא עומדים בהחזרים שלהם, סביר להניח שאתם עושים משהו לא בסדר באופן כללי, ושהלוואה נוספת רק תגרום לכם לשקוע עוד יותר בבוץ הטובעני. במקום זאת, נסו לשנות דרמטית את סגנון החיים שלכם. ותרו על ארוחות בחוץ, על בילויים, על חופשות, על דירה משלכם (חזרו לגור לתקופה עם ההורים, רובם ישמחו) ואמצו סגנון חיים של פשטות מרצון. כדי ללמוד איך בדיוק לעשות זאת ולקבל את המוטיבציה הדרושה, מומלץ ללכת לספריה ולהשאיל את הספר “הכסף או החיים“.

עזרה לבן משפחה. משפחה היא דבר חשוב, ואני בהחלט הייתי מצפה לעזרה ממשפחתי לו הייתי נקלע לקשיים כלכליים. עם זאת, בשום שלב או מצב לא הייתי מוכן שקרוב משפחה ישקע בחובות על מנת לעזור לי. אם יש לכם קרוב משפחה שזקוק לעזרה המחייבת אתכם לקחת הלוואה, כנראה שהוא כבר מיצה את אפשרויות האשראי שעמדו בפניו (הלוואה ומחזור של הלוואה) ומצבו עדיין לא שופר. המחשבה שהיגררות לבור הכלכלי בו הוא נמצא תעזור למי מכם היא מוטעית מיסודה.

נסו לצמצם היתכנות של סיטואציות לא נעימות כאלה באמצעות חינוך פיננסי נכון של בני המשפחה, והגנו על עצמכם ככל האפשר מפני קטסטרופות כלכליות, באמצעות רכישה של ביטוח בריאות מינימאלי וביטוח סיעודי – שני דברים שבמדינה שלנו הם כמעט הכרחיים לצערי.

בכל מקרה, גם בסעיף זה וגם בקודם, מומלץ להיעזר בעמותת “פעמונים” שהוקמה בדיוק על מנת לייעץ במקרים דומים.

אירוע משפחתי. חתונה, ברית, בר מצווה וכו’ הם אכן אירועים מרגשים, אבל אם אתם צריכים הלוואה כדי לחגוג אותם, אתם ככל הנראה קורבנות של תרבות השופוני הנוכחית. אם אין לכם כסף אל תגיעו לאולם במסוק, אל תשכרו לילדה כוריאוגרף, ואל תאכילו 200 אנשים לפני שאתם מקצצים לקטן את העורלה. יש די והותר דרכים לחגוג בצורה אינטימית וזולה, שתכבד יותר את המאורע, ותסייע לו להיחרט כאירוע משמעותי ואותנטי בחיים.

טיול . מה שנכון לאירוע המשפחתי נכון גם לחופשות, רק שבחופשות יש משהו יותר מעגלי – אנחנו זקוקים לחופשות מאחר ואנחנו עובדים קשה, ואנחנו עובדים קשה מאחר ואנחנו מוציאים יותר ויותר כסף, בין השאר על חופשות. אם תעבדו פחות תחושו צורך מועט יותר לנפוש על חופים רחוקים, ואם תוותרו על הסטאטוס החברתי שמתלווה לנסיעות דו שנתיות לחו”ל תוכלו לחסוך הון על מלונות יקרים.

ובכל מקרה, כשאתם יוצאים לחופש עשו זאת במסגרת התקציב שלכם. גם אם זה אומר להחליף דירות, לישון על ספות, לנסוע מחוץ לעונה ולהשקיע עוד שעה במציאת הטיסה הזולה.

כמובן שגם לא חייבים לטוס לשום מקום. באחד מהפוסטים הראשונים שעלו באתר המליץ עמית גל, הפרסומאי שמכר את הג’יפ שלו, על בילוי של חופשה משפחתית בבית, הקריאה מומלצת ורלוונטית כתמיד.

 

אחר. למרות שהפוסט מתארך, אני אפילו לא קרוב לכסות את כל המקרים והסיטואציות המביאות אנשים לקחת הלוואות, ועדיין אבקש להתייחס בקצרה לזו הידועה מכולן, המשכנתא. רוב הזוגות הצעירים כיום מתקשים מאוד ברכישה של דירה ללא הלוואת ענק הנפרשת על פני עשרות שנים, ובמובן זה אני וזוגתי לא שונים מהם. ההבדל הוא שאנחנו מעדיפים, לפחות בשלב זה, שלא לשעבד את עצמנו לנכס ולהלוואה עצומה, ובוחרים לגור בשכירות. זה לא המקום והזמן להיכנס לוויכוח האינסופי והבלתי מוכרע (לטעמי) בנוגע למה עדיף – לזרוק את הכסף על ריבית או על שכירות – אבל כן אומר שאנחנו חשים שמגורים בשכירות שומרים במובן מה על החירות והגמישות שלנו, ובמידה ונחליט לרכוש דירה נעשה זאת בעיר אחרת, ונבחר נכס שנוכל להרשות לעצמנו ללא הלוואה כלל, והוא מצידו יממן חלקית את שכר הדירה שנמשיך לשלם בעיר תל אביב.

 

לאורך רוב ההיסטוריה האנושית בני האדם נלחמו והקיזו דם בעבור חירותם. נכון להיום, כשאנו זוכים להינות מחירות אישית גדולה מתמיד, ההלוואות מתגלות כדרך המקובלת ביותר לוותר על זכות בסיסית זו. ועדיין, וכפי שציינתי בהתחלה, אנשים רבים מגיעים למצבים שמאלצים אותם, הלכה למעשה, לקחת הלוואות. מצבים שלא הייתי מאחל לעצמי או לאיש – מחלה קשה, עסק שקרס, הסתבכות כזו או אחרת – גם במקרים אלה, כשאתם מגיעים למצב של חוסר ברירה, עדיין יש כמה דרכי פעולה שמומלץ ליישם בדרך להלוואה:

נסו לקבל את עזרתה של האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית, המעניקה הלוואות לנזקקים ללא ריבית.

נסו להלוות מבני משפחה שיש להם כסף ויכולים להרשות לעצמם.

התמקחו עם פקיד הבנק שלכם כאילו היה אחרון הרוכלים בשוק הפשפשים – אתם תופתעו לגלות את הפערים שניתן להשיג בריבית.

ואחרון חביב – אם לקחתם הלוואה, לעולם, לעולם את תאחרו בהחזרים. הבנק ואתם לא באמת חברים טובים.

_________

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – מה זה כסף

_________

101 דרכים להאט את החיים –פרק 26 –מאמצים תחביבים

$
0
0

בפרק הקודם בטור, “מוותרים על קריירה, משנים את ייחסנו לעבודה“, הזכרתי בקצרה את בעיית ה”התמקצעות” שמאפיינת את עולם העבודה המודרני, וגם הצעתי לה פתרון בדמות אימוץ תחביבים. עם זאת, הנושא נראה לי מספיק חשוב ורחב על מנת להקדיש לו פרק נפרד, שינסה להבהיר בצורה מעמיקה יותר את הסכנות הטמונות בחיים המוקדשים לתחום אחד בלבד.

בעולם העבודה נהוג להפריד בין עובדי הצווארון הכחול לעובדי הצווארון הלבן. הראשונים עוסקים במלאכות כפיים (מעמד הפועלים) ואילו השניים הם בעלי ה”מקצועות החופשיים” (למרות שבינם ובין חופש אין ולו דבר). מעמדם של העוסקים במלאכות הכפיים התדרדר פלאים לאחר המהפכה התעשייתית, ורבים מהם שהיו אמנים לכל דבר ועניין, ושעברו הכשרה ארוכה על מנת לעסוק במקצועם (יהיה הוא פרזול, נגרות או חייטות), הפכו כעת לפועלי פס ייצור, בדרך כלל מחוסרי השכלה גבוהה.

הגם שנראה כי מזלם של בעלי הצווארון הלבן שפר עליהם, הרי שמן העבר השני של פס הייצור שאינו דורש כל התמקצעות, הולכת ומתבססת בעשורים האחרונים תופעה דומה, אם כי הפוכה, המאפיינת את בני הדור הנוכחי – הצורך בהתמקצעות נקודתית. אם בעבר עו”ד היה מסיים את חוק לימודיו והיה יכול לטפל במגוון רחב של נושאים משפטיים, הרי שכיום נדרש העוסק בתחום לבחור התמחות ספציפית, ולעשות זאת כבר בשנה השנייה או השלישית ללימודיו – דיני חברות, קניין רוחני, נדל”ן, משפחות, פלילי וכו’. באופן דומה, איש מאיתנו לא היה מזמין תור לרופא אף אוזן גרון על מנת לאבחן בעיה, פשוטה ככל שתהיה, בפעילות המעיים. אפילו אני, במהלך לימודי הפילוסופיה שלי נתקלתי לא אחת בצורך “להתמקד”, בדרישה לבחור כיוון ברור למחקר שיאפשר לי להיות “מומחה” בתחום הצר אותו אלמד, ותהליך זה כאמור מאפיין נכון להיום את כלל המקצועות, מבין אלה הדורשים, כמובן, התמחות.

המהפכה התעשייתית, ומהפכת המידע שנוצרה בזכותה, הצליחה להכחיד, כמעט לחלוטין, את “אנשי האשכולות”, אלה המסוגלים להיות רופאים, מתמטיקאים, ממציאים וציירים, ולעשות את כל האמור במקביל ובצורה טובה יותר מהממוצע באוכלוסייה. אין בכך בכדי להפחית מתרומתה של הטכנולוגיה לביעור הבורות ולהפצת הידע שכעת נגיש לכול, אולם באותה נשימה עלינו גם לבחון את הכלא המנטאלי שהיא יצרה בעבור בעלי המקצועות המודרניים, והאופן בו היא כופה עליהם להסתגר בתחומיה הצרים של בחירה אותה עשו, ברוב המקרים, בגילאי העשרים.

ה”מומחה” של ימינו מבלה את מרבית זמנו בעבודה השוטפת, אולם מעבר לכך הוא נדרש להתעדכן בכל עת בחידושים העולים וצצים בתחומו, יהיה זה באמצעות קריאה של פרסומים מקצועיים או השתתפות בהרצאות וכנסים, בדרך כלל על חשבון זמנו הפנוי. כך יוצא שמרבית האנרגיה החיונית שלנו מושקעת בצרכי הפרנסה והעמקת הידע הנדרש לה, בתחום אחד בלבד, עובדה המובילה בהכרח, ברמה כזו או אחרת, לשחיקה הנפשית של האדם. במובן זה, הצורך בהתמקצעות נקודתית הוא, לטעמי, ההיפוך המושלם ויחד עם זאת הזהה של פועל פס הייצור – אלה גם אלה סובלים מהיעדרה של חירות מחשבתית אמיתית, כזו היכולה לנדוד בשלווה בין דיסציפלינות שונות, לחקור, להעמיק, ולהסיק מסקנות שלא לצרכים כלכליים.

כפי שניסיתי לטעון בקצרה בטור הקודם, לראשונים כמו גם לאחרונים יש דרך קלה ופשוטה יחסית על מנת להשיב לעצמם משהו מהחירות הנ”ל, וזאת באמצעות עיסוק בתחביבים – הגם שהמילה עצמה עלולה לטמון בעבור חלקנו קונוטציות של אתרי שידוכים מהעשור הקודם, הרי שהיא טומנת בחובה עולם ומלואו.

את התחביבים ניתן לחלק, לטעמי, לשני סוגים מרכזיים: תחביבים שנועדים לספק רוגע ושלווה נפשית, וכאלה שנועדים לספק אתגר מחשבתי או פיזי משמעותי (אלה גם אלה יכולים להוות אופציה לחלופה תעסוקתית בעתיד). בין הראשונים ניתן למנות, למשל, את הסריגה, או הגינון (בחצר הבית, באדניות או בגינות הקהילתיות). שניים אלה זוכים לעדנה בשנים האחרונות – חנויות לממכר צמר, סדנאות מעשיות ומדריכי וידאו מצולמים ניתן לאתר בקלות באמצעות חיפוש של המילה “סריגה” במנוע החיפוש המועדף. אני אפילו זוכר במעורפל כתבת צבע ארוכה על “טרנד” הסריגה שפשה בין כוכבניות הוליווד, שהחלו, כך השתמע מהכתוב, לסרוג בין סט לסט עד אובדן הכרה. מיותר לציין שהתחביב אינו תלוי מגדר, ולא מעט גברים מסוקסים עוסקים בו בעצמם.

חיפוש דומה של המילה “גינון” יעלה איגודים מסודרים, קהילות אינטרנטיות ופורומים פעילים, ואנשים מכל הגילאים מוצאים בו שלווה ועניין – מי שירכב או יפסע בחלקו המזרחי של פארק הירקון, למשל, יוכל להבחין באחת הגינות הקהילתיות הגדולות בעיר, וכמעט בכל שעה של היום ניתן להבחין בתושבים שעודרים, זורעים ומשקים את החלקה שבבעלותם. היא כמובן לא לבד, וגינות רבות ואחרות צצות ברחבי מרבית הערים, ותושבים רבים מגדלים כיום גם בחצרות הבתים.

נערות מנגנות

נערות מנגנות בכינור לאחר עבודה בגינה הקהילתית

 

תחביבים אלה נועדו כאמור, ורק לדעתי, לספק עשייה המשרה שלווה ומאפשרת לנפש לחרוג מהעיסוק המלחיץ משהו הנכפה עלינו בעולם העבודה היומיומית. מנגד להם, מצויים תחביבים הדורשים יותר מאמץ, מנטלי או פיזי, כגון לימוד שפה חדשה, עיסוק בתחום אקדמאי חדש, רכישה של מיומנויות טכניות כגון נגרות או לחילופין הכנות להשתתפות בתחרות “איש הברזל”. כמובן שאין מניעה לאמץ הן תחביב מרגיע (אני למשל בחרתי בבהייה) והן תחביב מאתגר יותר (בעבורי, לימודי פילוסופיה ושפה זרה).

עישון מקטרת

אל תכפו על עצמכם תחביבים פרודוקטיביים בהכרח, עישון מקטרת ובהייה למרחקים ארוכים הם תחביבים לגיטימיים לכל דבר ועניין.

 

מבחינת ההוצאה הכספית, וכיאה לאתר סלואו, אני כמובן ממליץ על בחירה בתחביבים זולים, או כאלה שאינם עולים דבר – רשימה חלקית: סריגה, גינון, ריצה, כתיבה, ציור, לימוד עצמי של מגוון תחומים באמצעות הרשת (החל בשפות וכלה בשיפוצים ותכנות), התנדבות, יצור אלכוהול ביתי (חבר טוב שלי עושה יופי של בירה) ועוד ועוד – ועם זאת, ברור לי שישנם תחביבים הדורשים הוצאה כספית משמעותית. צילום למשל, או שייט, ידרשו מכם לרכוש ציוד יקר (נכון, המצלמות הדיגיטליות הוזילו את העלות, אבל ציוד מקצועי לחובב המתקדם עדיין עולה כסף רב) או להשתתף בקורס סקיפרים שעלותו גבוהה. ועדיין, אם כספכם בידכם, אני בהחלט ממליץ להשקיע אותו בתחביב שיספק לכם הנאה ואולי גם בעתיד עבודה ששכרה בצידה. רק לפני שאתם רצים להשקיע אלפי שקלים בתחביב החדש, אני ממליץ בחום לנסות להשכיר ציוד, או להשאיל מחבר, ולראות שהתחביב אכן הולם את הציפיות שלכם. בגיל 18 לערך החלטתי שאני רוצה לעסוק בצילום כתחביב, ומיד אצתי רצתי לקנות מצלמת קנון גדולה ויקרה, שתי עדשות וחצובה. אני יכול לספור על שתי ידי את מספר הפעמים שעשיתי בה שימוש עד שהיא נגנבה מביתי כעשור אחר כך.

עיסוק בתחביבים הוא לטעמי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הצורך בהתמקצעות, ומכאן שהוא מהווה מרד לכל דבר ועניין בעולם העבודה. אמצו לכם תחביבים שיעשירו את חייכם ואת המיומנויות שלכם, או סתם יספקו לכם הסחות דעת ושלווה, ובשני המקרים, אל תזלזלו בהם. אני מרשה לעצמי להביא ציטוט מטור אחר שכתבתי באתר זה, רק על מנת להבהיר את חשיבותה של הנקודה האחרונה:

“קופרניקס, ואולי זה הזמן הנכון לציין, היה: מושל, משפטן, רופא, אסטרולוג, איש כנסייה ואסטרונום חובב…, חובב! אם יש תובנה אחת שהייתי רוצה שתיקחו עמכם הלאה לחיים מסדרת הטורים הזו היא – לעולם, אבל לעולם על תזלזלו בתחביבים שלכם.”

_______

לכל הפרקים בטור 101 דרכים להאט את החיים

_______

איך סמארטפונים תורמים לצמיחה הכלכלית

$
0
0

מעריצי אפל וחובבי גאדג’טים אחרים זכו אמש להיחשף לפיתוחים ה”היסטוריים” שהציג טים קוק באירוע ההשקה של האייפון 6. כצפוי, הסמארטפון החדש יהיה קצת יותר גדול וקצת יותר טוב, ובמחיר של כמאתיים דולר בלבד (בארה”ב) הוא צפוי להיחטף מהמדף גם בידי צרכנים האוחזים בידם את האייפון 5S. ככה זה כשאוהבים.


בשנים האחרונות הסמארטפונים הפכו למוצרי הדגל שמניעים את חברות הטכנולוגיה הגדולות קדימה, אבל לא רק אותן. עולם שלם של כלכלה ומסחר סובב סביבן במעגלים אליפטיים מתרחבים, ומבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית של העולם המערבי. במעגלים הראשונים ניתן למצוא חברות המספקות תוכן לסלולר (משחקים, מוזיקה, אפליקציות), וכמובן חברות חומרה (העוסקות בפיתוח שבבים, מעבדים ומצלמות למשל), ובמעגלים המרוחקים יותר ניתן למנות חברות שירותים, כוח אדם, השמה, סחורות ועוד.

הבוקר, בדרכי לעבודה, יצא לי להיחשף מיד ראשונה למעגל נוסף של נותני שירות הזוכים לעדנה מאז יציאתו של האייפון הראשון לאוויר העולם – המוסכים. פקק קטן שנוצר לפני הפניה מאבן גבירול לשדרות רוקח, ובחור חביב למדי שהיה שקוע בטלפון הנייד שלו תוך כדי נסיעה, הביאו אותי להיקלע לתאונת שרשרת כשאני נמחץ במהלכה בין שתי מכוניות, ועוד מצליח להדוף מכונית רביעית.

לאחר החלפת הפרטים עם שאר המעורבים (אחד מהנהגים לקח על עצמו את היוזמה והקים לנו קבוצת וואטסאפ בתוך כארבעים שניות) הזמנתי את הגרר. הגרר הוא חלק מחברה גדולה וותיקה בתחום, שבשנים האחרונות נאלצה לגייס עוד ועוד רכבים ועובדים על מנת לעמוד בקצב תאונות הטמבון. הרכב נגרר למוסך עמו אני עובד בקביעות, ושם הוזמן לי שמאי שיעריך את הנזק. בעודי ממתין לרכב החלופי שיגיע מחברת ההשכרה הלכתי לאחת מהמזללות הקטנות שהוקמו באזור המוסכים לטובת העובדים והלקוחות, והזמנתי לעצמי שתיה וכריך. עד שחזרתי כבר הוזמנו החלפים להם יזדקקו ואני קיבלתי את הרכב החלופי.

מה היה לנו כאן: חברת גרירה, מוסך, שמאי, יבואן חלפים ומזללה. לזאת כמובן יש לצרף את חברות הביטוח עצמן שיישאו בהוצאות (אותן הן מגלגלות חזרה לכיסו של הצרכן) ובסך הכול קיבלנו יקום כלכלי בזעיר אנפין, שסבב כולו סביב תאונת סמארטפון אחת.

נכון, גם לפני עידן הסמארטפונים היו תאונות דרכים, אולם כמי שעובד בתחום אני יכול להעיד מיד ראשונה כי בשנים האחרונות חלה עליה דרמטית בתאונות הקטנות, אלה המסתיימות ללא נפגעים אבל עדיין גורמות לסכומי כסף נכבדים להחליף ידיים, וכפי שכולנו יודעים, מאחר והתמ”ג נמדד לפי סך כול השירותים והכספים המחליפים ידיים במהלך שנה אזרחית, הרי שבכל פעם שאנחנו שוקעים במכשירים הניידים שלנו בעת נהיגה אנחנו למעשה ממלאים את חובתנו הלאומית ומעמידים את עצמנו בחזית לטובת המשך הצמיחה.

למעשה, בימים אלה, ולאחר מבצע “צוק איתן” שגבה מחיר כלכלי כבד מכלל חלקי המשק, מוטלת עלינו האחריות להעלות סטטוסים וציוצים, ולקרוא חדשות ועדכונים אחרים גם בעת נסיעה במהירות גבוה בכבישים בין עירוניים. איך אומר קמפיין “מנצחים בכלכלה” של עיתון “כלכליסט” – העוצמה שלנו תלויה ביכולת לחזור מהר לשגרה, זה הזמן לצאת, לבלות, לקנות ולהניע את גלגלי הכלכלה… – כן, גם באמצעות תאונות.

מכה קטנה בכנף

תרומתי הצנועה לעידוד הכלכלה

 

וברצינות, לא היה כיף, בלשון המעטה, לשבת היום במכונית בעת שהנהג השני נכנס בה במהירות גבוהה. שניה קודם לכן העפתי מבט מודאג במראה האחורית וראיתי אותו שועט לעברי, כך שהספקתי להכין את עצמי למכה, ועדיין כמעט ואיבדתי שליטה על הסוגרים בשנייה שהיא התרחשה. מעוצמתה, המשקפיים שאני מרכיב, יחדיו עם עוד חפצים, התעופפו בחופשיות ברכבי, וגופי הוטח קדימה ואחורה בחוזקה שהספיקה על מנת לשחרר את צווארי מהנוקשות שחשתי אתמול. חוויה מאוד לא נעימה שמתרחשת עשרות פעמים מידי יום ברחבי המדינה.

השימוש בסמארטפונים בזמן נהיגה הפך כבר מזמן למגיפה, ולא רק בעת שימוש באפליקציות כמו ווייז’. בכל פעם שאני עוצר ברמזור ומביט לצדדים אני רואה אנשים ממהרים לשקוע במסכים הזוהרים, כמו מפחדים לפספס בדיוק עכשיו את הסטטוס הכי מוצלח בעולם או את הידיעה זוכת פרס פוליצר הבאה. אני מודה בבושה שגם אני, ברמזורים ארוכים במיוחד, מוצא את עצמי שולח את היד כמעט באופן אוטומטי למכשיר הנייד.

כדי להתגבר על תחושת הדחיפות המביאה אותנו לשלוף את הנייד תוך כדי נסיעה מומלץ לערוך את הניסוי הבא: אמצו את מוחכם ונסו להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתם בעדכון כזה או אחר ששינה לחלוטין את חייכם, או אפילו רק את התוכניות שלכם לאותו היום – בבדיקה שאני ערכתי עם עצמי, האחרון היה באחד עשר לספטמבר 2001. תכננתי מסיבת יומולדת בביתי ובסוף ישבתי ובהיתי במשך שעות בצילומי המטוסים המתרסקים לתוך מגדלי התאומים. מאז ועד היום, גורנישט. פה ושם סרטונים מצחיקים, פה ושם עריפת ראשים, אבל בטח לא משהו שכדאי לסכן בשבילו את החיים.

סביר להניח שהניסוי יוביל לתוצאות דומות גם אצלכם, ואם לא, הנה עוד כמה דרכים להימנע משימוש בנייד תוך כדי נהיגה:

א’ הניחו את הנייד עמוק בתיק, ואל תדאגו, אתם לא תצטרכו לבזבז יותר תשומת לב על מנת להוציא אותו כשהוא יצלצל, מאחר ו…

ב’ העבירו את הנייד לאופציה של “שקט”, כך אני עושה כבר חודשים ארוכים ובאופן זה אני לא מוטרד מצלצולים והתראות מייל בעת שאני נוהג.

ג’ זכרו שמולטיטסקינג זו תכונה מגונה גם לא בעת נהיגה.

ד’ ברמזורים או בפקקים הילחמו בצורך לשקוע חזרה בפיד האינסופי של המידע. נסו במקום זאת לשקוע בהרהורים על משמעות החיים.

ה’ במידה ואתם משתעממים בקלות הביאו עמכם מוזיקה שאתם אוהבים או דיסקים ללימוד שפה זרה. באופן זה תוכלו להיות מרוכזים בכביש ועדיין לסחוט הנאה מסוימת או עניין מהנהיגה.

ו’ אם יש לכם תינוק במושב האחורי, החביאו את הנייד בכיסא שלו, ובאופן זה תבטיחו שלא תשכחו גם את הזאטוט בצאתכם.

סלולר - ילד

תמונה מכתבה אמיתית


ז’
בכל פעם שאתם שוקלים לבדוק את הנייד תוך כדי נהיגה, זכרו שאתם עומדים לקחת חלק בעידוד צמיחה כלכלית, שאינה באמת משרתת אתכם, אלא רק את הטייקונים.

_______

באותו נושא

הכלכלה צומחת, האנשים נובלים

_______

 

 


נוסד בשנת…

$
0
0

היום בצהריים, בעודי משוטט עם זוגתי ברחובות העיר, משכה את עינינו תמונה של זוג מבוגר שנתלתה מעל חלון ראווה ברחוב קרליבך, ועליה נכתב “נוסד בשנת 1962 ע”י צילה ואריה לרנר ז”ל”. במבט ראשון קשה היה להבין מה מספק המוסד העסקי, אולם לאחר התעמקות קצרה בקטלוג המחירים (הממלא כמעט את כל תצוגת החלון שבחזית) התברר כי מדובר בחנות למכשירי כתיבה וציוד משרדי, הפועלת מזה 52 שנים – עובדה מעוררת הערצה לנוכח התחרות הקשה של העשורים האחרונים מצד רשתות כגון “קרביץ” ו-”אופיס דיפו”.

כאשר הגעתי הביתה התיישבתי על המחשב ולא הופתעתי לגלות כי ממשיכי דרכם של צילה ואריה דאגו להתעדכן והעלו לאוויר אתר אינטרנט דרכו ניתן לבצע הזמנות. מהשוואה שערכתי מול אתר אופיס דיפו, לא היה קשה להבין מדוע העסק מחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים – בחלק גדול מהמוצרים “לרנר” זולה יותר מאשר הרשת הבינלאומית. הנה כמה דוגמאות:

נוזל מחיקה – לרנר 4 ₪ אופיס דיפו 4.9 ₪.

בלוק צהוב – לרנר 4 ₪ אופיס דיפו 44.90 ₪ לחבילה של 10.

נייר צילום A 4 – לרנר מציעים שני מוצרים ישראליים בטווח מחירים של 19-29 ₪, אופיס דיפו מציעים נייר של מותג עצמי במחיר זהה של 19 ₪, ומשם המחירים ממריאים עד 54 ₪ לנייר ממותג היטב.

מעטפות  10X15 – לרנר מציעים 100 מעטפות במחיר 22 ₪ אופיס דיפו מבקשים 7.9 ₪ עבור 25 מעטפות.

לרנר 2

לא רואים בתמונה אולם בתחתית חלון הראווה ישנו צילום בשחור לבן של צילה עובדת במפעל המשפחתי הישן

חשוב לציין כי אין בהשוואה שערכתי במשך כרבע שעה על מנת לבסס טענה מוחלטת בדבר היותו של סל הקניות ב”לרנר” זול משמעותית ובוודאות מזה של אופיס דיפו (מה גם ש”אופיס דיפו” מחזיקה מחלקת מחשבים שלא קיימת ב”לרנר”) אולם בוודאי אפשר להבין, גם מהתבוננות קצרה שכזו, כי הטענה בדבר היותן של הרשתות זולות משמעותית מהחנויות הקטנות אינה יותר מעורבא פרח, מה שמוביל אותנו חזרה אל התמונה שמשכה את תשומת ליבי בתחילה, ובמיוחד אל הכותרת שלה “נוסד בשנת 1962″.

בעבר, מרבית בעלי העסקים היו נוהגים לתלות שלטים דומים על דלתות חנויותיהם. אחרי הכול, מה יכול להעיד בצורה טובה יותר על איכותו של העסק, מאשר מבחן העמידות שלו לאורך השנים, התחרות העזה והאופנות המתחלפות. יותר מכך, העובדה שבעל העסק תולה את השלט בפתח חנותו מעידה על היותו גאה במקצועו ובשירות אותו הוא מעניק, יהיה הוא סנדלר, בעל בית קפה או מוכר מכשירי כתיבה. זהו, לטעמי, זכר לתקופה בה מקצוע היה לא רק דרך למציאת פרנסה, כי אם דרך חיים, ובאמצעותו יכול היה האדם להחצין את אופיו, את טובו (או חוסר טובו) ולהביא את מכלול כישוריו החברתיים לכלל ביטוי.

נכון להיום, דומה מרבית האנשים מבקשים להקים עסק על מנת לעשות “מכה”, וכל פרחח שפותח קיוסק יוצא לדרך עם תוכנית עסקית להקמת חמישים סניפים בתוך שלוש שנים. הכבוד למקצוע ולצרכנים התחלף באופורטוניזם כלכלי וחלומות על התהדרות בתואר “אנשי עסקים”. את דעתי על עולם הרשתות כבר העליתי על הכתב במקומות רבים, ומי שמעוניין לקרוא בהרחבה מדוע קניה ברשתות פוגעת בכלכלה, באיכות, בשירות ובקהילה, מוזמן ללחוץ על אחד מהלינקים שנצבעו בכחול.

החנות הקטנה של “לרנר”, שאמנם היתה סגורה בעת שעברנו לידה (שבת), הינה אי של שפיות בעידן כלכלי שמקדש את ההתרחבות, הצמיחה והדורסנות. בניגוד לרשת “אופיס דיפו”, שפשטה רגל כבר פעמיים, החליפה טייקונים וידיים, פיטרה ושכרה עובדים בשכר מינימום, ביצעה מחיקות חוב לספקים ומונפה שוב ושוב באמצעות הלוואות, הרי ש”לרנר”, ככול הנראה, מעניקה פרנסה הולמת וטובה לפחות למשפחה אחת, שאינה חייבת כלום ודבר, אינה רומסת את ספקיה, ובוודאי מעניקה יחס טוב יותר לעובדיה.

רחוב קרליבך בתל אביב עדיין לא נכבש על ידי רשתות, וכך יוצא שלא רחוק מהחנות נמצאת מסעדת “אולימפוס” היוונית (שבעבר היתה ממוקמת בפלורנטין). על התפריטים שלה מופיע הכיתוב “נוסד בשנת 1932″. מאחר וזו המסעדה האהובה על אבי אכלנו שם היום שוב, והאוכל כתמיד היה טעים, טרי וזול. הוסיפו לכך את העובדה שבעל המקום נמצא שם כמעט תמיד על מנת לברך אותנו לשלום ולוודא שהכול לשביעות רצוננו, ותבינו איך מסעדה שורדת בנוף המקומי מעל לשמונים שנה.

אולימפוס

די והותר אופציות ראויות גם למי שכמוני צמחוני

עסקים קטנים נוספים ששורדים תקופות ארוכות ניתן למצוא בבלוג המומלץ “המורדים“, ואתם כמובן מוזמנים לספר על אחרים שאתם מכירים בתגובות.

________

 

המתנה הבאה שלכם –פרוייקט מיוחד לרגל החגים

$
0
0

10,000,000,000 ₪.

זה הסכום שמגלגל שוק המתנות בישראל בכל שנה. המתנות שיוצרות את הסטטיסטיקה הכלכלית הזו ניתנות באירועים שונים ומגוונים, ימי הולדת, חנוכת דירה, בר מצוות, חתונות, ימי אהבה, בריתות, וכמובן גם חגים. שבוע לפני שאתם מוצאים את עצמכם מתרוצצים ברחבי העיר על מנת למצוא משהו הולם לרכוש לבני המשפחה ולמארחים, החלטתי להעלות בפניכם כמה הצעות שיכולות להפוך את מציאת המתנה לתהליך מהנה, ואת רגע קבלת המתנה לאושר כנה.

מאחר ואנחנו באתר סלואו, הדוגל במינימליזם ופשטות מרצון, הרי ש”מתנות” אמורות להיתפס כאחד האיומים הגדולים ביותר על דרך חיים זו. אופציה אחת להימנע ממלכודת המתנות, היא ליידע את סביבתכם הקרובה, חברים, בני משפחה וקולגות לעבודה, כי אתם לא מעוניינים לקבל או לתת מתנות בשום מאורע (הצעה שעולה באתרים רבים בעוסקים במינימליזם). לטעמי, מדובר בדרך לגיטימית אולם לא בהכרח קלה לעיכול על ידי הסביבה. בעבור אלה מכם שאוהבים לקבל ולהעניק מתנות (ורובנו כאלה יש להודות) עדיין יש כמה וכמה דרכים לחמוק ממלכודת “חנות המתנות”. הראשונה שאסקור כעת תנסה לשכנע אתכם להעביר את רכישת המתנות באופן בלעדי לחנויות יד שנייה ושווקי פשפשים, הפוסט הבא יעסוק בהכנת אלכוהול באופן ביתי (למען האמת חשבתי להכניס את שניהם בפוסט אחד, אבל ייצור אלכוהול מתגלה כעולם רחב ומענג, שבפירוש ראוי לטקסט נפרד ומרגש) ולאחריו נתקדם לנושא פרקטי יותר.

התמונות הבאות לקוחות מאוספים פרטיים שלי ושל חבר קרוב העונה לשם עמית וינדר, שכמוני נהנה לשרוץ בשווקי פשפשים, ויחדיו אנחנו משתעשעים בפתיחה של חנות יד שנייה ביום מן הימים. בתמונות מופיעים חפצים שונים שיכולים להפוך למתנות (לא רק לתקופת החגים), וכמובן שאין בהן על מנת לייצג ולו חלקיק מהעושר האינסופי וההיצע הרחב של שווקי הפשפשים – כל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב, ויותר מזה, כל אחד יכול למצוא בדיוק את מה שהוא מחפש. לפני מספר שנים החלטתי ברגע האחרון להתחפש לדמות מהסרט “תפוז מכני”, אולם לצערי היו ברשותי רק נעלי צבא שחורות וגטקס לבנים. הגעתי לשוק הפשפשים ביפו ברגע האחרון, ובתוך פחות מרבע שעה איתרתי בשלוש חנויות שונות מגן ביצים גדול של מתאבקים, כובע שחור, שלייקס לבנים ואפילו מקל הליכה שנפתח לחרב, אותו אני שומר גם היום.

ולעניינינו, להלן כמה דוגמאות למציאות מהשווקים שתוכלו להפוך למתנה הולמת לחגים. כל החפצים, יש לציין, נרכשו בסכומים של עד 200 ₪ לכול היותר (וסליחה מראש על איכות התמונות).

רוקחים

ציוד מבתי מרקחת ישנים, ובמיוחד בקבוקי רוקחים, מאוד נפוצים בשווקים, ובהתאמה מחיריהם עדיין זולים יחסית. לאחר שמנקים אותם, ניתן להשתמש בגדולים על מנת לאחסן קטניות (אורז, שעועית מש וכו’) ואילו בקטנים ניתן למלא שמן זית, חומץ בלסמי, ונוזלים אחרים. כלי החרסינה מתאימים לסוכר, מלח, קפה וכדומה.

כלי בקלית

את כלי הבקלית ניתן למצוא בעיקר בשווקים במזרח אירופה, אבל לא רק, מדובר בכלים שבעבר אחסנו סבון ידיים, דיו, שעווה וכו’, וכיום יכולים לשמש לאיחסון של מגוון חומרים, בעיקר בחדר הרחצה. הם יחסית מאוד זולים, ואם אתם לא טסים היום או מחר אפשר לנסות לאתר כאלה גם באתרים שיוזכרו בסוף הפוסט.

למעשן

אם יש לכם חברים מעשנים מומלץ לרכוש להם מפגש בסדנא של אלן קאר “להפסיק לעשן בדרך הקלה”. לאחר אין ספור הפסקות הלכתי אליהם לפני שלוש שנים ומאז לא רציתי לעשן ולו פעם אחת. עד אז, שווקי פשפשים עמוסים במתנות נפלאות למעשנים: מצתים ישנים, מקטרות, קופסאות כסף לגפרורים ואינספור מאפרות.

מתנות לאישה

נשים הן כמובן המרוויחות הגדולות של שווקי הפשפשים. בגדים, תיקים, נעליים, משקפיים וארנקים מציפים את הדוכנים. בתמונה: ארנקי כסף קטן משנות העשרים של המאה שעברה, וסיכה לדש השמלה.

מתנות לשתיין

בקבוקי קריסטל, דליים לקרח, ותופסן קוביות קרח הם מוצרים נפוצים וזולים. מי שירצה ללכת עד הסוף יגלה גם מבחר נאה של עגלות בר יפות.

מצלמה 8 מילימטר

לחובבי הקולנוע יש מגוון רחב של מתנות, החל ממסרטות 8 מ”מ ומקרנים ישנים, וכלה בכרזות וינטג’ של סרטים (חפשו למשל בחנות “נקודת חן” ביפו, לה יש אוסף מרשים, אם למרבה הצער לא מדובר בחנות זולה). חלקם של המוצרים עובד, וחלקם יצריך תיקון או יוותר לשמש לנוי.

כלי מוזיקה

כלי מוזיקה גם הם נמצאים בהמוניהם בשווקים, במצבי צבירה כאלה ואחרים. חלקם יוכלו לשמש רק לנוי, ואחרים, כמו אלה שבתמונה, נרכשו בסכומים מצחיקים ומנגנים כאילו אף אחד לא מקשיב.

ארגז תפירה

ארגז כלי תפירה יכול לשמש מתנה נפלאה למגוון שימושים. הוא יחסית נפוץ, מחירו זול, ולאחר צביעה או פוליטורה הוא מהווה פריט עיצובי מוצלח מאוד בכל דירה או חלון ראווה.

תחריטים

כל שוק שמכבד את עצמו מחזיק מאות תמונות, ציורים ותחריטים, חלקם שווים במיוחד ורובם נמכרים במחירים כה נמוכים, שיש הקונים אותם רק בעבור המסגרות.

גדולי המוזיקה

פריט שמצאתי בשוק פשפשים של חיפה – ארגז תקליטים המכיל 40 תקליטים שונים של מיטב המלחינים, ובעבר הוענק מתנה לקוראי ספריית מעריב. תקליטים בכלל הם מוצר שכיח בשווקים, ופה ושם ניתן למצוא מציאות אמיתיות שכל בעל פטיפון ישמח לקבל לחזקתו.

משחקי וידאו

לנוסטלגים – משחקי Game&Watch של נינטנו. יותר קל להשיג באתרים הייעודיים מאשר בשווקים, אני מודה.

רדיו וספרי בישול

אחרי יום שלם של מסכים, מה יכול להיות יותר נחמד מאשר להיכנס למטבח, לפתוח את הרדיו ולבשל משהו לפי הוראות סדרת “אמנות הבישול הביתי” של הוצאת “מסדה”

שלט רחוב

מתנה קלאסית במידה ואתם מוצאים את השלט הנכון. ביפו, בקצה הצפוני של שוק הרוכלים יש חנות שבעליה זכה במכרז של עיריית תל אביב, ובמחסן שלו מצויים כמה מאות שלטים, שווה לבדוק.

 

מטבע הדברים, בשווקי פשפשים וחנויות יד שנייה צריך גם מעט מזל על מנת למצוא מוצרים במצב איכותי ובמחירים זולים. בשנים האחרונות המילה “וינטג’” זכתה לעדנה ואפשרה לסוחרים רבים להקפיץ מחירים בצורה איומה, אבל כאמור, פה ושם יש עדיין חנויות זולות וסוחרים הוגנים (כן, גם ביפו) שחלקם אפילו מאפשרים החלפת פריטים שנקנו אצלם, וייתכן שהם ראויים לפוסט נפרד באמת.

רכישת מתנה בשוק פשפשים טומנת בחובה עוד כמה יתרונות שאציין בקצרה: אתם יודעים שרכשתם פריט שהוא כמעט One of a Kind, אתם יודעים שהענקתם לפריט ישן מחזור חיים חדש, ואתם יודעים שרכשתם אותו בחנות קטנה, מאדם פרטי ולא מרשת ארצית, ובכך תרמתם לצמיחה כלכלית אמיתית.

ומעבר לכל האמור, ולמעשה החלק הכי חשוב, הקנייה הופכת לחוויה מהנה. במקום לעמוד בתוך קניון בתור של חנות מתנות עמוסה בשטויות, אתם יכולים לבלות חצי יום בשיטוט בין דוכנים וחנויות, לפשפש ולחטט ולחפש אוצרות. שווקי פשפשים הם בדרך כלל אטרקציות חובה לתיירים, כך שאם אתם לא נוהגים לטייל בהם באופן שוטף, תוכלו להפיק מהעניין הנאה אמיתית.

שווקים שאני מבקר בהם באופן קבוע ויכול להמליץ עליהם בלב שלם הם שוק הפשפשים ביפו, שוק הפשפשים בחיפה (מחירים זולים בצורה משמעותית מזה של תל אביב) ושוק המציאות שמתקיים ברחבת קולנוע חן (כיכר דיזנגוף) בכל יום שלישי ושישי. אלה מכם שלא השתכנעו לצאת מהבית יוכלו למצוא את מרבית הפריטים באתרים כגון Esty וכמובן Ebay. באופן אישי אני תמיד אעדיף את החיטוט בארגזים המאובקים, אבל אני יודע להעריך את הנוחות והמבחר שאתרים אלה מספקים.

יש לכם מספיק זמן עד ערב ראש השנה, נצלו אותו כדי למצוא מתנה ראויה.

________

 

51 החלטות לשנה החדשה –חלק ראשון

$
0
0

שנה עברית חדשה היא הזדמנות טובה לקבל החלטות חדשות הנוגעות לחיינו בעולם, יהיו אלה נוגעות ליחסינו עם הסביבה, עם הזמן המצוי בידינו, עם העבודה בה אנו עוסקים, וכמובן עם הזולת – חברים, זרים מוחלטים, ומשפחה. כחלק מהנוהג שהשתרש זה מכבר ברחבי העולם לקבל החלטות שכאלה, הידועות בלעז כ – New year’s Resolution, החלטתי לתרום את חלקי עם 51 הצעות להחלטות איטיות, שמפאת אורכן חולק הפוסט לשניים. כולן, יש לציין, נוסו על עצמי באופן אישי והוכחו ככאלה החוסכות כסף, משפרות יכולות וקשרים, ומגבירות סיפוק, הנאה, אושר, שלווה, וכוח גברא.

כל אחד ואחת מוזמנים לבחור אחת או יותר מן ההחלטות, ליישם אותן במהלך השנה הקרובה, ולחזור לפה כדי לספר.

ובכן, השנה אני מחליט/ה ל:

1. להתנתק. התחילו בלצאת מהבית לפגישה עם חברים או ארוחה משפחתית בלי טלפון חכם, טאבלט קטן או מחשב נייד. לאט לאט הגדילו את טווח המחייה שלכם ללא עדכוני חדשות, פייסבוק, אינסטגרם או ציוצים אחרים, עד שתגיעו לעשרים וארבע שעות מלאות ללא מסכים בוהקים. אפשר להשתמש ביום ההתנתקות הבינלאומי, או בשבת החילונית כבתירוץ. כך או כך, עיטור הכבוד מאתר סלואו יהיה פרס קטן לעומת השקט הנפשי בו תזכו, רק היזהרו לכם, זה ממכר.

2. להיות נוכח/ת. לא, “נוכחות” זו לא מילה שהניו אייג’ רשם עליה פטנט, וגם לא מדובר בקלישאת זן – להיות נוכח בסיטואציה משמעו להתרכז בה ולא בזרם התודעה שמרחיק אותנו ממנה אל עבר העתיד (דברים אחרים שיש לעשות) או העבר (דברים שעשינו וההשלכות שלהם). בין אם זו שיחה, פגישה בבית קפה, סרט בקולנוע, קריאה של ספר, נסו להיות נוכחים רק בסיטואציה הספציפית, רק בכאן ועכשיו. כמו בסעיף הראשון, גם כאן דרוש אימון, אבל ההנאה מכל פעולה ולו הקטנה ביותר תתעצם פלאים לאחר שהנוכחות תהפוך להרגל.

3. לשטוף את הקערה שלי. האימון הטוב ביותר בנוכחות לקוח מסיפור זן:

נזיר פנה אל ג’ושו ואמר לו “זה עתה הצטרפתי למנזר, אנא, למד אותי”
ג’ושו שאל “אכלת את דייסת האורז שלך?”
הנזיר ענה “כן, אכלתי אותה”
“אם כך”, ענה ג’ושו, “כדאי שתשטוף את הקערה שלך”.
ובאותו רגע חווה הנזיר הארה.

סיימתם לאכול, גשו לכיור, ושטפו בתשומת לב את הכלים שלכם. אל תמהרו למשימה הבאה, למחשבה הבאה, הביאו לכדי סיום את מה שהתחלתם בו.

מורה-נזיר

“סיימת לכתוב את הפוסט? – כן – אז תעלה אותו לאתר.”

 

4. למצוא הנאה בכל דבר שאני עושה. קל ליהנות מארוחה, מבילוי, מיחסי מין, מחופשה, אבל אפשר גם כאמור ליהנות משטיפת כלים, מניקוי אבק, מכביסה… אתם לא חייבים להאמין, אלא אם קיבלתם את ההחלטה לנסות. זה קשור ל”להיות נוכחים” (2) בתור התחלה, ואז בשימת לב לדברים הקטנים, לזרם המים, לריח, לתחושות הבסיסיות של טיפול בחלקת האלוהים הקטנה. זאת עוד החלטה שכדאי לעשות, החלטה ליהנות.

5. לנשום. נשמע מצחיק, אבל מרביתנו לא נושמים כמו שצריך, כלומר, ממלאים את הריאות עד תום באוויר, שואפים לאט ונושפים לאט. כשליאו בבאוטה, בעל הבלוג “הרגלי זן” הבין שלאורך רוב היום הוא אינו זוכר לנשום כראוי, הוא הפך את המילה Breathe לשומר המסך שלו. אתם יכולים לנהוג כמותו, או פשוט לנסות לזכור לעצור לפחות פעמיים שלוש ביום, במיוחד ברגעים שנדמה לכם שהנה אתם נבלעים במערבולת של משימות, מחשבות, חשבונות או סתם פוסט שנראה יותר מידי ארוך, ולנשום עמוק. זה ירגיע אתכם.

6. להשתעמם. לפני מספר ימים כתבה חברה טובה “לפעמים, כשממש משעמם כבר בפייסבוק, אני מורידה את העיניים מהמסך, לוקחת את האייפון ביד, ונכנסת לפייסבוק”. מצחיק, אבל מניסיון אישי זה קורה, וזה בסדר אם זה קרה גם לכם – לנוכח שטף המידע הזמין בכל עת, השעמום הפך למצרך נדיר, ואנו התרגלנו להפיג אותו, מיד עם הופעתו, באמצעות שלל הסחות דעת המגיעות מבחוץ. בדרך שכחנו כי יש לנו את כל הכלים לעניין ולשעשע את עצמנו והזנחנו את יכולות ההמצאה והדמיון שלנו. זה הזמן להשיב אותן לפעולה, הבטיחו לעצמכם לפחות שעמום ראוי אחד השנה.

7. לעשות פחות. בניגוד לכל מה שהתרבות הנוכחית מספרת לכם, לעשות פחות זה טוב. סרבו להיות מולטי טאסקרים (כלומר: לא מרוכזים, לא יעילים, לא מקצועיים, נויירוטי וכו’) ונקו את היומן שלכם, הן באמצע השבוע והן בסופו, על מנת להבטיח שיהיו לכם די והותר שעות פניות לעשיית כלום. דילול אקטיבי של פעילויות ומשימות יעזור לכם להבין מה הם באמת הדברים שחשובים לכם בחיים.

8. לשוטט. לפני מספר חודשים ציינו באתר את “חג השוטטות” ואפילו אני הופתעתי מהתגובות הנלהבות. אנשים רבים נזכרו בערגה בילדותם, במהלכה שיטוטים חסרי מעש היו חלק מהותי מסדר יומם. העובדה שהתבגרנו לא צריכה למנוע מאיתנו לצאת מהבית בלי כיוון ובלי מטרה, ופשוט לשוטט.

9. ללכת לאיבוד. סביר להניח שאתם לא זוכרים מתי בפעם האחרונה הלכתם לאיבוד, וזה בסדר,  אחרי הכול, מדובר בפעולה לא פשוטה עם כל הלוויינים שמרחפים לנו מעל הראשים. פשוט תצטרכו להתאמץ, לשלב את החלטה מספר 1 עם החלטה מספר 8, ולהגיע מספיק רחוק כדי שתוכלו באמת לומר לעצמכם שהגעתם למקום בו לא הייתם בעבר, ליבשת שטרם נחקרה, שאתם “באיבוד”, בעיצומה של הרפתקה, ואז, לאט ובעזרת תושבי הסביבה, למצוא את דרככם חזרה.

10. לבהות. בהייה היא פעולה מומלצת לבוגרים מצטיינים של החלטה מספר שש, ובאופן כללי, וכפי שכתב דרור פויר בספרו “צדוק בנחשולי התשוקה”, מדובר בפעילות שגורמת למדיטציה להיראות כמו טריאתלון, כלומר, פסגת ההאטה. בהתאמה, מומלץ ליישם אותה בשעות העבודה – במידה וקולגה חטטנית או בוס תועה ישאל אתכם למעשיכם, בדרך כלל בנוסח המקובל: “הכול בסדר אתך?”, הביטו בו בשלווה וענו: “כן, אני בדיוק בוהה”.

11. לכתוב מכתב. אבל באמת. לשבת לשולחן הכתיבה, לקחת דף חלק, ולכתוב מכתב לאימא/אבא, לחבר קרוב או לבני זוגכם. לאחר מכן להכניס למעטפה, לשים בול ולשלשל לתיבת הדואר הקרובה. מעבר להפתעה הנעימה שיחוש מקבל המכתב (שבעשור האחרון רק חשבונות ועלוני פרסום הופיעו אצלו בתיבה) אתם תזכו לשמר מלאכה עדינה שכמעט ונכחדה מן העולם – כתיבה.

12. לבשל ארוחה של שבע מנות מאפס. לבחור ז’אנר (איטלקי, צרפתי, הודי) לשבת על ספרי בישול ולבחור מתכונים מרהיבים. לקחת חבר או חברה לשוק לקניות, ואז לבשל ביחד ובאיטיות את כל המנות. רדדו את הבצק בעצמכם, השתמשו רק בפרודוקטים טריים, הכינו הכול במקום. מומלץ לאכול בקרב חברים.

13. לאכול מזון עונתי. החליטו לברר עוד השנה איזה ירק ואילו פירות גדלים בכל עונה, ונסו לצרוך אותם בהתאם לחודשי השנה. הם יהיו זולים יותר, טריים יותר וטעימים יותר.

14. לאכול מזון מקומי. גלו עוד השנה מהיכן מגיע המזון שלכם. השום שנמכר ברביעיות בגרב רשת בסופרים מגיע בכלל מסין, ועובר טיפול בהלבנה כימית לפני שעולה למטוס. זאת רק דוגמא אחת מיני רבות, והמצב מחמיר כאשר מגיעים לנושאים רגישים של בשר או דגים.

15. להפחית את צריכת הבשר. כתבתי על כך לא מעט בעבר – הגם שאני צמחוני מזה כשלוש שנים אני ממליץ בחום על הפחתה כדרך נכונה להתמודד עם עוולות תעשיית הבשר, וקמפיין “יום שני בשרי” אותו אני מקדם גורס כי אם תאכלו בשר אחת לשבוע (לא להתבלבל עם “שני צמחוני”) תוכלו לאכול בשר מקומי שבסבירות גבוהה לא עבר התעללות.

16. לגדל משהו שאפשר לאכול. באדניות, בעציצים על הגג, בערוגות בחצר הבניין – גדלו עשבי תיבול, פלפלים חריפים, עגבניות ועצי פרי – יש מעט הישגים שמתחרים בתחושת האושר המתלווה אליהם, כמו זו הנובעת מנגיסה בדבר מה שגידלתם החל מהיותו גבעול.

17. לעשות פיקניק. אמיתי, כזה שמגיע עם סל שנפתח משני הצדדים, ובתוכו יש לחמים חמימים, גבינות עיזים (של מחלבות קטנות ומקומיות), ירקות טריים ופירות קרים. קחו עמכם ספר שירה שאתם אוהבים והקריאו ממנו שיר אחד מיוחד לאדם החולק עמכם את שמיכת הפיקה.

18. לקרוא לפחות 12 ספרים. כן, יש דברים ששווה להכריח את עצמכם לעשות, ולקרוא ספרים זה אחד מהם. כמו בדברים רבים אחרים, חלקנו מתקשים לסיים ספר בגלל הסחות הדעת המגוונות, אולם קשה להפחית מחשיבות הקריאה לפיתוחן ושימורן של מגוון יכולות שכליות, ובראשן הדמיון. יואב שי כתב על זה פוסט שלם, אתם מוזמנים לקרוא, ולא, ספרים אינם שווי ערך לצפייה בערוץ הסרטים.

19. להתנתק מהלוויין או מהכבלים. הייתי שם, באמת, עד לפני קצת יותר מעשור הייתי חוזר הביתה, מכין לעצמי משהו לאכול ומתיישב בסלון לראות סרטים וסדרות. הייתי נותן הרבה כדי לקבל חזרה את כל אותן שעות אבודות, שלא לומר את אלפי השקלים ששילמתי לחברות הכבלים על מנת לזכות ולצפות כזומבי בתכנים שהן מוכרות. כיום, חשוב לציין, אני לא נזיר – אני וזוגתי נהנים לצפות מידי פעם בסרט או בפרק של סדרה, ואנו עושים זאת על המחשב הנייד – באופן זה אנחנו מצליחים להכות שוק על ירך את הממוצע העומד על שלוש שעות וארבעים דקות, ליום, לאדם בישראל.

20. לצפות בקלאסיקות. מבלי להפחית מכבודן של סדרות המופת המשודרות כיום, וסרטי האיכות המפציעים מידי פעם, יש משהו מרגיע (ולמתקשים מסעיף שש, יש שאף יאמרו משעמם!) ביצירות המופת של הקולנוע שקיבעו את מעמדן כעל זמניות. לפני חודשים ספורים, למשל, יצא לי לצפות בסרט “הקשר הצרפתי” שזכה בחמישה פרסי אוסקר, וכיום אני מהמר שאיש לא היה טורח להפיק – הוא איטי בשיגעון – הקצב שלו, שהיה מעיק בהתחלה יש להודות, הצליח לשבות אותי לקראת אמצעו, וסיפק חוויה קולנועית מסוג אחר שקשה לי אפילו להגדיר. בחרו לעצמכם 5-10 יצירות מופת מרשימת 100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים, והכריחו את עצמכם לצפות בהן.

21. לצאת לשחייה לילית. מודה, עשיתי זאת רק פעם אחת, בערב תשעה באב לפני כשנתיים, אבל זה רק בגלל שאני לא אוהב חול. לכל מי שחובב ים ויצורים תת מימיים, מדובר בחוויה חינמית ונפלאה ששוברת בהצלחה את שגרת יולי אוגוסט המיוזעת בארצנו הקטנה. כל שאתם צריכים זה חברים טובים, בגד ים, וקצת אלכוהול שלעולם לא הזיק.

22. לעשות אמנות רחוב. כדי ליישם החלטה זאת תצרכו רק לראות את הסרט “יציאה דרך חנות המזכרות“, ומובטח לכם כי ברגע שתסיימו תהפכו גם אתם לאמני רחוב פעילים. מצאו את הדרך האישית שלכם להעלות חיוך על פניהם של עוברים ושבים, ובעיקר על פניכם – זה יכול להיות באמצעות גרפיטי משעשע או מעורר מחשבה (אני ריססתי ברחבי העיר את סלוגן האתר “גם רוזה פארקס שינתה את העולם בלי לקום מהכיסא”), או באמצעות מיצב של בובות פליימוביל המנסות לתקן ברז מטפטף – אני מבטיח שאחרי שתצפו בסרט שאת שמו ציינתי לא יהיו לכם יותר שאלות.

רוזה

תרומתי הצנועה למרחב הציבורי

 

23. ללמוד שפה זרה. אני לא יודע למה בדיוק אני נתקע תמיד על שפה זרה, אולי מאחר ואני לומר גרמנית ונהנה מכל רגע, ואולי מאחר ואני מרגיש כי בעידן בו איננו נדרשים עוד לזכור דבר (טלפונים, כתובות, הוראות הפעלה…) הרי שלמידת שפה זרה מפעילה בדיוק את אותו שריר מוזנח במוח שנדרש, ובכן, לזכור המון פרטים קטנים. אם שפה זרה לא עושה לכם את זה, קבלו החלטה עקרונית ללמוד משהו חדש השנה, שמגיע עם דרישה חד משמעית לשנן.

24. לקבל תגלחת כמו פעם. מתנצל, זוהי החלטה לגברים בלבד, ועם הנשים הסליחה. פה ושם עדיין קיימים גלבים, כמו פעם, שעושים את עבודתם נאמנה, עם תער ועיסוי פנים ועורף לאחריו. באופן אישי אני מגדל זיפים כבר 15 שנים, אולם יצא לי לכתוב ולצלם גלב בפעולה, ונראה שמדובר בחוויה מופלאה.

25. להירשם. לעדכונים במייל או לעקוב אחר עמוד הפייסבוק של האתר כדי לא להחמיץ את החלק השני של הרשימה.

___________

 

51 החלטות לשנה החדשה –חלק שני

$
0
0

למי שהגיע רק עכשיו, הנה לינק לחלק הראשון, ולמי שותיק בפוסט, הנה ממשיכים – 51 החלטות איטיות לשנה החדשה – חלק שני

26.  לרכב על אופניים. אני לא מתכוון לטיולים של שבת בבוקר (לא שיש בהם משהו רע), אלא להפיכה של זוג אופניים לכלי תחבורה לגיטימי, אפילו ראשי. זה זול, זה שורף קלוריות, ובתוך העיר זה חוסך זמן ולא מעט עצבים (נדיר מאוד לראות שני רוכבי אופניים מקללים אחד את השני, וגם כמעט תאונות בדרך כלל יסתיימו בניד ראש ידידותי – כשאתם רוכבים על אופניים אתם חלק ממועדון אקסקלוסיבי של אנשים שיודעים מה טוב). בנוסף, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, האקלים בארץ ידידותי מאוד לרוכבי אופניים, ונחסך מאיתנו הצורך לרכב בקור של אפס מעלות. באופן אישי אני יכול להעיד כי יש מעט מאוד מצבים קיומיים מאושרים יותר מאשר רכיבה על אופניים, ומעט מאוד מצבים קיומים אומללים יותר מאשר נהיגה ברכב פרטי.

27.  להפסיק לצפור. מאחר ואני מחזיק גם ברכב פרטי אני יכול להעיד מיד ראשונה על כל הרעות החולות המתלוות לנהיגה, ואחת מרגיזה במיוחד היא השימוש המיותר בצופר. לטעמי, צפירה צריכה להגיע רק במטרה למנוע תאונה ברורה ומיידית, אבל דומה שאני בדעת מיעוט. אנשים מסביבי צופרים בכל הזדמנות, במיוחד על מנת לציין תסכול וחוסר הבנה של מה שנהוג לכנות “פקק”. אז הנה, פקק הוא לא “מסיבה של מכוניות” שלא זזות כי לא מתחשק להם, וכמעט תמיד יש לקיומו סיבה טובה שתבוא לידי פתרון בעוד מספר דקות או שעות. בכל מקרה, הצפירות שלכם לא עוזרות. במידה וכמוני אתם מתגוררים באזור המועד לעומסי תנועה (בעיקר בימי שישי וערבי חג), אתם מוזמנים להדפיס את הסיפור הקצר “לגמרי לבד” ולחלק אותו לנהגים נזקקים.

28.  להניח את הנייד בצד בזמן נהיגה. מגיפה אמיתית שרק לאחרונה הצטרפתי לסטטיסטיקה של הנפגעים העיקריים ממנה. בכל פעם שהאור מתחלף לירוק תמיד יהיה נהג אחד שיאתגר אתכם לגבי ההחלטה הקודמת – הוא פשוט שקוע עמוק מידי בנייד שלו, ומה שבעת עמידה ברמזור מהווה מטרד פעוט, הופך לסכנה אמיתית כאשר האור מתחלף לירוק – אנשים נוהגים בכבישים עם טלפון ביד, מסמסים, מצייצים, מעלים עדכונים לפיד, ועושים כל זאת, במקרה הטוב, עם חצי עין על הכביש. סרבו באופן מוחלט, ולאורך כל השנה הקרובה, לתרום באופן זה לצמיחה הכלכלית.

29.  לתת לכל מי שרוצה להשתלב בתנועה. אני לא מדבר על מאותגרים שכלית שמחליפים נתיב כל חצי דקה רק בגלל שנדמה להם שהנתיב השני מתקדם יותר מהר, אני מתכוון לאלה שבאמת ובתמים רק רוצים צ’אנס להשתלב בתנועה – הם בדרך כלל יגיעו מדרך צדדית לכביש ראשי, ויעמדו אובדי עצות מול נחיל התנועה שמולם. האטו, סמנו להם עם היד, והניחו להם להשתלב בתנועה. מחווה קטנה שכזו יכולה לשנות למישהו לגמרי את היום.

30. להבין ש”טוב” הוא לא בהכרח סימטרי. יכול מאוד להיות שתמלאו באדיקות את החלטה מספר 29, ועדיין, בכל פעם שתגיעו לצומת דרכים תתקעו בעצמכם שעה עד שמישהו רחום וחנון יניח לכם להשתלב בנתיב, אל תניחו לזה לשנות את דרככם – נחמדות, מוסריות וטוב לב הן לא תכונות שאמורות בהכרח להיטיב עמכם, וככל הידוע לי, ולפחות בעולם הזה, לא קיימת תורת גמול אמיתית, או לפחות מיידית. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, זה קורה. הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס עשה קריירה לא רעה מהרעיון הפשוט הזה.

31.  לחייך, גם אם העולם לא מחייך אליכם. מכירים את הסטיקר “חייך, והעולם יחייך אליך חזרה”? ובכן, מדובר בשקר מוחלט – במשך שנים הסתובבתי בעולם מחויך, ובתמורה החיים חירבנו עלי בחזרה. לקח לי קצת זמן להבין את מה שהתחלתי לכתוב בסעיף 30 – העובדה שאני חייכתי לאנשים אחרים, לא הבטיחה בשום צורה שאתקל בעצמי באנשים מחייכים, אבל היא כן הבטיחה, בסבירות גבוהה, שהאנשים שאני חייכתי אליהם, העבירו הלאה את הרוח הטובה, וזה בסדר שהיא לא חזרה ישירות אלי. בקיצור, ומצטער אם לרגע אני אשמע בעצמי כמו סטיקר של חסידי הרב נחמן מאומן – היו אתם בעצמכם העולם שמחייך בחזרה.

32.  להיות יותר שמחים. לחייך (וכמובן שהשימוש במילה “חיוך” מגיע לתאר קשת רחבה של מה שניתן לכנות “הוויית נחמדות”) זה לא דבר מובן מאליו בקיום היום יומי – מרביתנו טרודים מידי בבעיות, מטלות, התחייבויות וחובות, ומתקשים למצוא את הזמן להיות נחמדים לאחרים. למעשה, אנחנו בקושי מוצאים את הזמן להיות בעצמנו שמחים. אז הנה לכם החלטה ראויה לשנה החדשה – להיות יותר שמחים – הזמן שלנו בעולם קצוב, ולפיכך הבחירה להיות שמח צריכה להיות מיידית, שרירותית, וכזו המתעלמת מנסיבות אקראיות, ולו מטעמי נוחות – תמיד, ומכל בחינה אפשרית (פיזית או נפשית) עדיף להתחיל את היום, או לגשת לפתרון בעיה, ברוח חיובית. וכמובן, יש לא מעט דברים שאתם יכולים לעשות כדי לדרבן את המצב הקיומי הזה, למשל

33. להאמין במשהו שגדול מכם. מדובר אמנם בצעד השלישי בתוכנית 12 הצעדים של אלכוהוליסטים אנונימיים, אבל לתפיסתי הוא מתאים ליישום גם על מרבית האוכלוסייה הכללית – במהלך חיי מצאתי כי אנשים שלא מאמינים בדבר נוטים לייחס חשיבות גדולה מידי לחייהם שלהם (אחרי הכול, זה כל מה שיש), או לחילופין, נאחזים בזרמים אקזיסטנציאליים פסימיסטים ומשתקים. מובן שקל מאוד להתדרדר לכיוון השני ולהתחיל לערוף ראשים של גברים בשמלות כתומות בשם הדבר הגדול בו אתם מאמינים, אולם מרבית האנשים המשכילים שיצליחו לרתום עצמם לאמונה כזו או אחרות בכוח הגדול מהם, יהיה זה הטבע, אלוהים, הקהילה האנושית או כול סוג אחר של רוחניות חילונית, יגלו כי התרומה של כוח זה לחייהם, ולאושר בסיסי ובר קיימא, הינה בלתי נדלית.

34.  לקחת חלק במאבק חברתי. שבילי אופניים, ריאות ירוקות, פערים חברתיים, תחבורה ציבורית בשבת, זכויות בעלי חיים – מצאו מטרה הקרובה ללבכם והירתמו לפעולה. אל תחששו להיות גרגר אבק בסערה שכבר מתחוללת בתחום, ואל תשאלו את עצמכם למה בכלל לטרוח ולעשות את המעט שאתם יכולים. עשו כמיטב יכולתכם בחלק האלוהים הקטנה שבחרתם לעצמכם.

35.  לענות תמיד ב”כן”. אני יודע שיש היום ג’ינגל כזה ברדיו “תמיד כן”, של שלמה Sixt אם אני לא טועה, אבל תתעלמו מזה. לפני כמעט עשור נקלעתי לסיטואציה אישית שגרמה לי להתחפר בתוך עצמי, שילוב של טרדות עבודה, זוגיות ולימודים, ולקח לי הרבה זמן לקלוט שהפכתי להיום אדם ממורמר ושלילי, שדוחה על הסף כל הצעה או בקשה, ורק לאחר מכן מחפש אחר תירוץ הולם לדחייתה. כאשר הבנתי זאת קיבלתי החלטה פשוטה – במשך חודש שלם לענות ב”כן” לכל הצעה או בקשה שאקבל. מובן שאם אתם הורים לילדים קטנים תצטרכו לשים סייגים להחלטה, וכנ”ל במידה ואתם אסירים משוחררים עם קצין מבחן. לכשעצמי, יום לאחר שקיבלתי את ההחלטה הגורפת קיבלתי טלפון מחבר מהאוניברסיטה, שסיפר לי כי ידידה שלו מצרפת מגיעה לארץ לשבועיים ומחפשת מישהו להחליף עימו את דירתה. הוא נוסע לשבוע, ורצה לדעת אם אסכים להחליף איתה דירות לשבוע השני. לא היתה לי ברירה, הייתי חייב להגיד כן.

36.  להחליף דירה. וזאת היתה אחת החופשות הטובות שהיו לי בחיי. הדירה היתה ממוקמת ברובע ה-12 של פריז, הרחק ממוקדי התיירים. מתחת לבית היה מדרחוב עם בתי קפה קטנים, מאפיות ומעדניות, וביליתי שבוע נהדר בעיר. החלפת דירה מאפשרת לכם יותר מאשר לחסוך הון תועפות על מלונות, היא מאפשרת לכם להיטמע באמת בסביבה שונה, ליהנות משכנים חדשים, משכונה חדשה, ומהוויה מקומית המגיעה בצורה של ספרים, יצירות אומנות, וריח של בית אמיתי, גם אם זר. אפשר ומומלץ גם להחליף דירות עם חברים הגרים בארץ בערים אחרות – סופ”ש בירושלים, בחיפה, בקיבוץ בצפון או באילת, בתמורה לדירה שלכם, תהיה היא איפה שלא תהיה, זה דיל בהחלט משתלם.

37.  לנפוש בבית. התרגלנו לחשוב שחופש צריך להיות משהו יקר, אקזוטי ושונה, אבל האמת היא שהוא לא חייב להיות אף לא אחד מאלה. קראו את הפוסט של עמית גל “תעשה את עצמך בבית“, ואולי גם אתם תבלו את החופשה הבאה שלכם בסלון ביתכם. כמובן, יש עוד דרכים להימנע מחופשות יקרות, והראשונה שבהן היא

38.  לעבוד פחות. החלטה לא פשוטה, אבל אמרנו כבר שחיינו קצובים, וזה הזמן להחליט אם אנחנו רוצים לבלות אותם במשרד תחת אור הניאונים או בחברת משפחה, חברים ותחביבים. אני לא מדבר על פרישה מוחלטת או התפטרות גורפת, אבל סביר להניח שלכל אחד מאיתנו יש את היכולות לעבוד קצת פחות ממה שהוא עובד נכון להיום. אפשר לגשת לבוס/ית ולבחון אפשרות לעבודה של 4 ימים בשבוע במקום חמישה, לעבודה מהבית, לעבודה בחצי משרה, לעבודה על פי הספק במקום על פי שעות וכדומה. ויש כמה החלטות שאתם יכולים לקבל שיסייעו לכם בהחלטה הספציפית הזאת.

39.  להתייעל. מילה כמעט גסה, ועדיין אני מקדיש לה החלטה מאחר והמטרה במקרה הזה מקדשת את האמצעים. באופן אישי, מצאתי את הספר “לגרום לדברים לקרות” כאפקטיבי ביותר בתחום הזה, ולא לחינם הוא חוזר ועולה באתרים ובלוגים שעוסקים בתנועת ההאטה – מדובר ברעיונות פשוטים וקלים ליישום שיהפכו אתכם לעובדים יעילים יותר, ומכאן שגם לנכסים חשובים יותר לארגון, כך שכוח ההתמקחות שלכם יגדל בבואכם להבטיח את זמן הפנאי שלכם.

40.  להחליט, החיים או הכסף. ספר נוסף (ואני מבטיח שאחרון בפוסט) שאני ממליץ בחום לקרוא הוא “החיים או הכסף” של ג’ו דומינגז וויקי רובין – רב מכר שחוזר אף הוא בכל אתר העוסק בהורדת הילוך, במינימליזם ובפשטות מרצון – הכותבים מציעים “9 שלבים לשינוי היחס לכסף, להשגת עצמאות כלכלית והגשמה עצמית”. גם אם לא תמלאו את כל הוראותיהם בספר, אני מבטיח שהוא יעניק לכם זווית ראיה חדשה ומרעננת על כל מה שחשבתם בעבר בהקשר של עבודה, מעמד וכסף.

41.  לוותר על הקריירה. הורגלנו לחשוב על חיינו במונחי המקצוע בו אנו אוחזים, ולשערך את ערכם של אנשים אחרים בהם אנחנו פוגשים על סמך תשובתם לשאלה “אז מה אתם עושים בחיים?”. החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לשנות את זה החל מהיום. מדובר כמובן בהחלטה לא פשוטה, במיוחד למי שמוצא הנאה וסיפוק בעבודתו, ועדיין, אני ממליץ על קריאה של הפוסט הזה לפני שאתם שוללים אותה על הסף.

42.  לחיות שבוע ללא כסף. החלטה שנראית מאתגרת למדי אבל למעשה אין קלה ומתגמלת ממנה. קנו מזון שיספיק לכם לשבוע (לא צריך לאגור קופסאות שימורים לקראת מלחמה אטומית) והתחילו לאלתר.

43.  להשתחרר מתרבות הצריכה. במקום בילויים בברים הזמינו את עצמכם לחברים, או חברים אליכם. במקום לצאת למסעדות ייזמו ארוחות משותפות. במקום לצאת לקולנוע ייסדו בסלון ביתכם את “מועדון הסרט הטוב” ויישמו את החלטה 20 בחברת ידידים. במקום לקנות בגדים חדשים יזמו מסיבות החלפה. במקום לקנות ספרים עשו מינוי לספריה העירונית (זה חינם). באופן כוללני, במקום “בעלות” העדיפו “שיתופיות”.

44.  להפסיק, ככל האפשר, לקנות ברשתות. כתבתי על כך כל כך הרבה בשלוש השנים האחרונות, עד שאני מסתפק בתקציר והפניות – רשתות הן הרוע בהתגלמותוהן תורמות לניכור, ליוקר המחייה, לפגיעה באיכות המוצר, לפגיעה בעובדים, לריכוזיות, להרס הכלכלה ומושג הקהילה. חזרו לקנות בעסקים קטנים, זה יחסוך לכם כסף ויסייע ביצירת קשרים אמיתיים וחזקים.

45.  להתחיל רשת שיתוף מקומית. בשנים האחרונות הכלכלה השיתופית מרימה את ראשה בגאווה, בין היתר באמצעות שלל אפליקציות המציעות מגוון רחב של אפשרויות שיתוף, בזמן, במוצרים, בכישורים, וכל זאת בפריסה ארצית. ועדיין, המקום בו הכי פשוט להתחיל הוא הבניין בו אתם גרים – הדפיסו במהלך החג על עמוד A 4 את מגוון הכלים והחפצים הקיימים בביתכם להם אינכם נזקקים בכל עת (שואב אבק, מקדחה, סולם, מסחטת מיצים, מכונת גלידה ביתית וכו’) והציעו לשכנים לחלוק עמם את האושר הממוכן הזה. השאירו מקום על מנת שאחרים יוכלו להוסיף חלופות משלהם, ותלו בחדר המדרגות.

46.  להקים קואופרטיב שמרטפים. החלטה בלעדית להורים – אני נשוי טרי ונטול ילדים, אולם מניסיוני עם חברים קרובים, מציאת בייביסיטר היא לא בהכרח משימה פשוטה, והדבר מעט מוזר, שכן כמעט תמיד בבניין בו אתם גרים יש לפחות עוד שתיים או שלוש משפחות עם ילדים קטנים. הציעו להן יום בשבוע בו אתם תשמרו על ילדיהן באופן קבוע, ובתמורה תזכו ליומיים פנויים משלכם בהם תוכלו לשמר את האינטימיות הזוגית או לצאת ולפגוש חברים. בכל מקרה, מחקרים מוכיחים שהבדלי הרעש שנמדדו בקבוצות של שניים, ארבעה או שישה ילדים לא היו משמעותיים בשום צורה, ובכל אחת ואחת מהמדידות הבוחנים התחרשו באותה מידה, כלומר, לחלוטין. (אני מודע לכך שאני דורך פה על ביצים, והורים מוזמנים להעלות השגות על ההצעה במידה וקיימות).

47. לעשות זאת בעצמכם. עצרו את עצמכם רגע לפני קניה של דבר מה או הזמנת שירות כזה או אחר, ושאלו את עצמכם מה יידרש מכם על מנת “לעשות זאת בעצמכם”. זאת יכולה להיות פתיחה של סתימה בכיור, תיקון של מכשיר חשמלי, רכישה של משקפי שמש חדשים או אלף דברים אחרים – לכל אחד מהם יש ככל הנראה פתרון שנמצא ברשת, כולל הדרכה מלאה כיצד לבצעו, והיישום שלו בעצמכם יביא יותר מאשר לחיסכון כספי – הוא ישיב לכם את הביטחון ביכולותיכם, בכישוריכם, ובשליטה שלכם על חייכם.

48.  להתנסות במינימליזם. הצעד הבא אחרי הפחתת הצריכה ומעבר לכלכלת שיתוף הוא להתבונן מסביב ולהבין שיש לנו הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים – רהיטים שאיש לא יושב עליהם, בגדים שלא לבשנו שנים, כלי מטבח שקבורים בארונות, פריטים סנטימנטליים שמעלים אבק – התחילו לרוקן את בתיכם מכל הציוד שאגרתם במהלך השנים – זרקו, מסרו, מכרו, חלקו לחברים או הניחו על הספסל ברחוב, מישהו שצריך כבר ייקח בעצמו – העניקו לעצמכם שלווה ויזואלית שעד מהרה תתורגם לשקט נפשי, ולהבנה העמוקה שיש כזה דבר “מספיק”.

49.  למצוא את נקודת המספיק. אחת המשרות בהן עבדתי בעברי היתה כותב פרומואים (קדימונים) לערוץ 8. זכורה לי תוכנית אחת שראיתי בה רואיין היזם והמקים של “חווה ואדם” (מרכז אקולוגי לקיימות ליד העיר מודיעין). אינני זוכר את שמו, אבל משפט אחד שאמר נחרט בזיכרוני: “תגדירו לעצמכם את הצרכים שלכם, אחרת יבוא מישהו אחר ויגדיר אותם בשבילכם”. לכל אחד מאיתנו יש נקודה של “מספיק”, ממנה עוד מאותו דבר כבר לא יהפוך אותו ליותר מאושר, חפשו בעצמכם את הנקודה הזאת בחייכם, אחרת ערוץ 2 יגדיר אותה בשבילכם.

50.  לנצח את השיטה. הבטיחו לעצמכם שלפחות פעם אחת השנה לא תוותרו ותאבקו על עוול שנגרם לכם על ידי המערכת הגדולה, השיטה. זאת יכולה להיות עמלה לא מוצדקת בבנק, חיוב לא נכון בחשבון הסלולר, או שירות לא הולם מספק האינטרנט שלכם. בדרך כלל אנחנו מתרגזים ונשבעים לעשות מעשה אבל עד מהרה מתנפצים אל מול חומות הבירוקרטיה התאגידית וגדודי הטלפנים, אבל לא עוד. תתמקחו עם הפקיד כמו היה הוא מאחרוני התגרנים בשוק (זה בדיוק מה שהוא, אל תתבלבלו) עברו לחברה שהפכה את השוק על פיו, והתנתקו מספק השירות. פרסמו ברבים את העוול בו נתקלתם, זו אחת מנקודות האור הגדולות של הרשתות החברתיות, שמאלצות אפילו חברות כמו “הוט” להשקיע מיליונים במערך השירות (ללא הצלחה רבה עד כה).

51. לישון.

גארפילד

מהאבות הרוחניים של תנועת ההאטה

_________

הרשימה אינה ממצה, וישנן כמובן עוד עשרות אם לא מאות של החלטות איטיות שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ השנה, חלקן יופיעו בעתיד בטור 101 דרכים להאט את החיים, ואחרות אתם מוזמנים להוסיף בתגובות.

המשך חג שמח ושנה מצוינת לכולם.

__________

 

אין מחיר לחופש –פרק 27 –הדיחו את העושר העריץ

$
0
0

על פניו נראה שהכסף קוסם מאוד לשוחרי החירות. כסף בהחלט יכול להיות עניין נעים. לכאורה, הוא מבטיח נוחות, קלות, רווחה, כיף, אושר, ומעל הכול – נדמה שהוא מבטיח חירות. חופש תנועה, חופש מהפרעה, חופש שלא לעשות עבודה שאיננו רוצים לעשותה. או לפחות, סכום כסף גדול מאוד – שגודלו אינו מוגדר – נראה כמבטיח חירות. מה היית עושה אם היה לך מיליון ליש”ט? זה השאלה הנדונה בכל חצר בית ספר. היית יכול להתפטר מהעבודה, לצאת לחופשה של החיים, לקנות פרארי.

ומה עם כסף “שק-לי”? הביטוי החינני אך רב ההבעה הזה מתייחס לכמות גדולה כל כך של כסף, לעושר אדיר כל כך, שאינך צריך לחשוב עוד על כסף; לכסף בכמות שתאפשר להסתלק מעולם המצגות האלקטרוניות, התוכניות העסקיות, נאומי המכירה וכל ההתרפסות הכרוכה בדרך כלל בהשגת כסף.

עושר אדיר, בתיאוריה, פירושו חופש מהשתעבדות לזולת, כיוון שיש לך מספיק כסף לעשות מה שמתחשק לך; אינך צריך לתת כבוד לאיש כדי לקבל משרה או קצת עבודה ממישהו אחר. אתה יכול להגיד “לא”. במילים אחרות, הרעיון הוא שאתה עושה הרבה כסף כדי להימלט מן הכסף. אני מניח שגישה כזאת יכולה להצליח. למעשה, אני מכיר אדם אחד או שניים שהיא שירתה יפה. אבל מדובר במשחק מסוכן. רוב התוכניות לעשיית כסף נכשלות, ואתה תמיד נתון לחסדי כוחות השוק הבלתי צפויים. בבריטניה יש היום בערך 8,000 מולטי מיליונרים כאלה, מתוך אוכלוסיית עובדים בת 30 מיליון. זה נותן לכם סיכוי של אחד לארבעת אלפים להצטרף אליהם – סיכוי שאף מהמר לא היה מתקרב אליו. וכשהסיכויים נוטים כל כך לרעתכם, האם הדבר באמת שווה את המאמץ?

אין הרבה היגיון בעשיית כסף כפתרון לכולם, כיוון שהעושר, מטבעו, הוא נחלת מעטים בלבד – שהרי עושרו של האחד תלוי בעדרו אצל אחרים.

כפי שניסח זאת רסקין בספרו לזה האחרון: “…עושר הוא כוח דומה לחשמל, הפועל רק באמצעות פערים או שלילות שלו עצמו. כוחו של מטבע הזהב שיש לך בכיסך תלוי באופן מוחלט בחסרונו של מטבע הזהב בכיסו של שכנך….” והוא מוסיף: “אמנות ההתעשרות… היא אמנות יצירתו של הפער המרבי לטובתנו”.

כולנו אמורים לרצות להתעשר. הרצון להתעשר הוא אחד הכוחות המניעים את העולם התחרותי. בזכות הרצון להתעשר אנחנו ממשיכים להתאמץ, לעבוד, להילחם, להיאבק, להתחרות, לרמות ולוותר על עקרונות מוסריים. הרצון להתעשר הוא בדיוק הדחף המנוצל בידי מי שמתעשרים באמת – נושכי הנשך, המשקיעים ותחמני השוק, המנצלים את תאוות הבצע שלנו למטרותיהם שלהם. הרצון בעוד כסף מפריע לנו ליהנות מן ההווה; על כן הוא תכונה פוריטנית. במקומו עלינו להעלות על נס את מה שיש לנו. הרצון להתעשר הוא למעשה התשוקה הראשונה שיש להתנער ממנה בחיפוש אחר החירות.

הבעיה היא שהיום, בניגוד לימי הביניים, אף אחד לא רוצה להיות עני. העוני נתפס כסימן לכישלון. כפי שניסח זאת ויליאם גודווין: “ההליכות הרווחות במדינות רבות מחושבות במדויק לטביעת ההכרה שיושרה, מוסריות, הבנה וחריצות הן כלום, ושהשפע הוא הכול”. את מה שגודווין כינה “הלך רוח” בשנת 1793 – קרי, האמצעים שבהם האידיאולוגיה השלטת מופצת בציבור – היום היינו מכנים “תקשורת”.

יש דרך נוספת לראות זאת, ושמה “שמח בחלקך”. עושר אמיתי הוא עניין של גישה, כפי שכותב רוברט ברטון:
“אחת הצרות הגדולות ביותר שאדם עלול ללקות בהן, בעיני העולם, היא עוני או מחסור… אבל אם נשקול אותו כראוי, הרי למעשה הוא ברכה גדולה, מצב מאושר, ואינו מהווה סיבה כלשהי לאי נחת, או לכך שאדם יראה בעצמו נתעב, שנוא אל, זנוח, אומלל, חסר מזל. ישו בכבודו ובעצמו היה עני, נולד באבוס וכל חייו לא היתה לו קורת גג מעל ראשו, “לבל יראה אדם בעוני משפט אלוהי, או מצב בזוי”. וכפי שהיה הוא עצמו, כך לימד את שליחיו ואת תלמידיו, כולם היו עניים, נביאים עניים, שליחים עניים… “כנעצבים (אומר פאולוס) ובכל עת שמחים; כמי שאין להם מאומה ויש להם כול”.

Ivan_Yermenyov._Singing_beggars

The Singing Beggars by Russian painter Ivan Yermenyov c. 1775

 

יש עשירים ויש עניים; יש עשירים טובים, עניים טובים, עשירים רעים ועניים רעים. העושר או העוני אינם צריכים לשאת מטען של שיפוט מוסרי. הם תפלים לחלוטין לחירות. משפט המפתח בקטע שצוטט לעיל הנו “אם נשקול אותו כראוי”. העוני הוא חרפה רק אם מחליטים שהוא חרפה, אם אנחנו כחברה מסכימים לראות בו בושה. אין כאן עניינים מוחלטים. יש גם גישה מוסרית זמינה האומרת שטוב להיות עני, ובאותה המידה אנחנו חופשיים לבחור בגישה זו.

מכל מקום, העושר כרוך במעמסות רבות. יש קרובים ממורמרים ונתמכים, כרישים ששוחים סביבך ומציעים בנדיבותם לחלץ את כספך מידך, מועדונים לעשירים, ביטוחי בריאות פרטיים, תוכניות פנסיה ותוכניות השקעה. בלי ספק, כאשר אני מביט לאחור אל תקופות שבהן היה לי כסף, הדרך שבה בזבזתי אותו מעוררת בי תחושה קלה של גועל.

הפוריטנים ראו בהצלחה ארצית אות להצלחה דתית. אם היית עשיר, הבינו שאתה חביב על אלוהים. אבל לא היית אמור ליהנות מכספך; מוטב לחסוך אותו, לשמור אותו. כך מתאר מקס ובר את הגישה הפוריטנית לעושר:
“נמצא שאין העושר פסול אלא אם כן משיא הוא את בעליו לבטלה של עצלות ותענוגות של חטא, ואין רע ברדיפתו אם אין מתכוונים לחיות בו אחר כך חיים של שמחה וטוב לב. אבל כמילוי חובת המקצוע, לא זו בלבד שהעושר מותר מבחינה מוסרית, אלא אפילו מצווה בו. והלוא זה לקחו הברור של משל העבד, שגורש כי הופקד בידו כיכר כסף והוא לא הרבהו על ידי הלוואה בריבית. המבקש להיות עני דומה, כפי שהעידו רבים, למבקש להיות חולה; הוא ראוי לגנאי על התקדשות במעשים ופגיעה בכבוד שמים. ובייחוד מגונה הוא מי שמסוגל לעבוד ופושט יד לצדקה, שלא זו בלבד שהוא חוטא בעצלות אלא שהוא גם עובר, כמאמר האפוסטל, על מצוות אהבת הרע”.

כשלעצמי הייתי הופך לחלוטין את הגישה הפוריטנית המתוארת בתחילת הקטע, וקובע כי העושר טוב רק ככל שהוא מוליך ל”חיים של שמחה וטוב לב”. פיקאסו אמר, כידוע, ש”הייתי רוצה לחיות כאיש עני עם הרבה כסף” – והתכוון לומר שהיה מפזר אותו בנדיבות, בחופשיות, בשמחה. משתה של קבצנים. אלה חיים חופשיים בעושר, בעוד שמבחינת הפוריטנים, עושר ורכוש אינם אלא עול נוסף.

המנהיג המתודיסטי המרושע ג’ון וזלי אמר: “עלינו לדרבן את כל הנוצרים להרוויח כמה שיוכלו, ולחסוך כמה שיוכלו; קרי, הלכה למעשה, להתעשר”. היום אנו רואים את אותה גישה לכסף בקרב הימין הנוצרי באמריקה: עושר פירושו שאלוהים אוהב אותך – גישה הפוכה לחלוטין כלפי העושר מזו שהציג ישו. מה שמעורר אצלי התנגדות הוא כל המאמץ הקדחתני הזה והקמצנות, ולא העושר כשלעצמו. אם כספך בא כתוצר לוואי למה שהיית רוצה לעשות ממילא, אז טיפשי אולי לדחות אותו – גם אם אתה משוכנע ביתרונות השמימיים של העוני. אבל אם חירות היא מה שאתם מחפשים, אזי מסוכן לבקש את העושר למען עצמו – אף שברור שלעיתים הוא מקל את ההתמודדות עם מעמסות מסוימות. עבור ברטון, עצם השאיפה לעוד כסף היתה משעבדת, וכך כתב על הסוחרים:

“כולם כסילים, אווילים, משוגעים, חדלי אישים אומללים, לא יודעים את נפשם, “אינם יודעים הנאה מהי”, תמיד משועבדים, מפוחדים, חשדנים, עגומים ונרגנים, “מרור יש להם יותר מדבש”; והם אכן “נשלטים בידי כספם יותר משהם שולטים בו”, כדברי קיפריאנוס”.

במקום לנסות להתעשר, אולי מוטב שננסה להיות עניים, שפשוט נתמסר לחסכנות ונדחה את צעצועי הצריכה. אי הזדקקות לכסף שמקורה בהפחתת הצרכים שלנו יכולה לספק אותה תוצאה משחררת כמו אי הזדקקות לכסף שמקורה בשפע. הלמידה לחיות באמצעים מוגבלים מספקת תחושה נהדרת של ביטחון, כיוון שאתה משתחרר מהרצון ליותר, ועל כן משתחרר מן המאבק. בנוסף, ככל שתזדקק לפחות כסף, כך תצטרך לעבוד פחות. דרך זו לברוח מן הכסף יש לה יתרון גדול על פני השכר הגבוה, משום שקל בהרבה להשיגה. בעוני גם לא כרוכים סיכונים, ורובנו נגלה בוודאי שלא מסובך לעבוד פחות ולהרוויח פחות.

היום אני מרוויח פחות ממחצית הסכומים שהרווחתי לפני ארבע שנים, אבל כיוון שלמדתי לחיות בגדר הסכומים הללו, אני חופשי לעסוק בענייני. מובן שיש קשיים, אבל לומדים להסתדר. העוני היחסי שלנו היה לא רצוני במקורו, אבל למדנו לקבל אותו ואפילו להתמסר לו וליהנות ממנו. החיים עם פחות צרכים, החיים הצנועים, משחררים כמות עצומה של זמן להרהור ולהנאות. זה כשלעצמו מצב מוצלח להיות בו. אם אוכל להמשיך לחיות בלי משרה, אראה בעצמי בר מזל ממש. למרבה הפרדוקס, אם כך, כדי להשתחרר מן העוני עלינו להתמסר לעוני. אם כולנו נהיה עניים, הרי כולנו נהיה עשירים. הפתרון הוא להיות יצירתיים עם מה שיש לנו במקום להיכנע למצב הנרצע של רצון בעוד ועוד.

אריק גיל התמסר לסוג כזה של עוני מספק, שאותו כינה “עוני חיובי”. באוטוביוגרפיה שלו נזכר גיל באביו המרושש שחתך נקניקיה לאחת עשרה פרוסות כדי שכל ילד יקבל חתיכה. הסיפור הזה צריך לעורר בנו הערכה ולא חמלה. “אם הערכה לא היתה נחשבת בדרך כלל לקניינם הפרטי של העשירים, והבוז לבן לווייתו הקבוע של העוני, כי אז אהבת הרווח היתה חדלה להיות תשוקה אוניברסלית”, כתב גודווין. כך היה למעשה בימי הביניים, בתקופה שגינתה בהתמדה את הקפיטליזם (נשיכת נשך) ואת התעשיינות (עבדות). אין זאת שהעושר לא התקיים; ודאי שהתקיים. היו סוחרים שנעשו עשירים מופלגים; אבל אהבת הרווח לא היתה אז “תשוקה אוניברסלית”.

מן הראוי שנעצב מחדש את העוני מרצון כיעד רצוי. היום אני מעריץ את כותבי האיידלר כריס ייטס, מרק מנינג, ג’וק סקוט וקית אלן, שכולם אימצו פחות או יותר מרצון את “גבירת הדלות” (במילותיו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי). אני אומר “מרצון”, כיוון שכולם היו יכולים לעשות בקלות הרבה כסף אילו נטו לכך, משום שכולם מוכשרים מאוד. אבל האמנות, השירה והחיים כל יום לעצמו חשובים להם יותר מכסף. אלה האנשים שצריך לכבד, כפי שאומר גודווין. הפכו את העוני לקול! (אני מקווה שכולכם מבינים, אגב, שאינני מנסה לקדם כאן רעב).

החופש מעולו של הכסף ומדאגותיו בוודאי היה ממניעיהם של צמד המוזיקאים ביל דרמנד וג’ימי קוטי (חברי להקת KLF) כאשר משכו ב-1997 מיליון ליש”ט מחשבון הבנק של קרן K – כסף שהרוויחו ממכירת אי אלו תקליטים מצליחים – לקחו אותו לבקתה נידחת בהרים של סקוטלנד ושרפו אותו. היה זה מפגן ראווה מרשים, ובמיטב המסורת, הייתי אומר, של ישו והחלפנים, וגם של אבי הופמן וג’רי רובין, אשר הלכו לוול סטריט והציתו שטרות של חמישה דולר – לזוועתם של הברוקרים. אבל במובן מסוים, המעשה של קרן K היה אמיץ יותר משתי הפעולות הנזכרות. הם שרפו מיליון לירות! המעשה שלהם מזכיר גם את מדורת ההבלים של סבונרולה. אבל בעוד המדורה ההיא היתה מתקפה צדקנית על ההנאה, המדורה של קרן K היתה מתקפה שוחרת חירות על האמונה בכסף.

אחד הדברים הנחמדים בגידול ירקות הוא הבריחה מעולם הכספים. בדרך כלל גם יש לך עודפים, ולכן אתה יכול לחלק אותם לאחרים. יש כל מיני דרכים להימלט מכבלי הכסף. רשת FREECYCLE היא אחת הדרכים האלה – מערכת חדשה שבמסגרתה אנשים מחלקים דברים שאינם זקוקים להם עוד (המקבילה בישראל הנה אתר אגורה). מערכת LETS היא שיטה אחרת, שבה העבודה מתבצעת בשיטה של חליפין (המקבילה בישראל הנה מערכת אושר). תנועת חקלאות בת קיימא עניינה בדיוק ביצירת חירות ועצמאות בגבולות האמצעים שלך, במקום לקוות לשווא שיום אחד תזכה בלוטו. עשו זאת עכשיו. חלקו דברים בחינם והכסף יאבד את כוחו עליכם.

במה שנוגע לכסף, הפתרון הוא פשוט להפחית מחשיבותו בחייכם ובמקום זאת להתחיל לצור לעצמכם חיים שלמים. אולי תצטרכו לנסות כמה פרויקטים בעת ובעונה אחת, חלקם רווחיים וחלקם לא, חלקם יעשו רווחים בעתיד וחלקם לא. אני עצמי עוסק במגוון פעילויות, שכולן עבודה וכולן גם חיים. חלקן – ספרים ועיתונות – מכניסות כסף, ואחרות – האיידלר, מועצת הכפר, משחק עם הילדים – אינן מכניסות. ועוד אחרות – גידול ירקות, אפיית לחם – אינן מכניסות כסף, אבל מייצרות דברים מועילים וחוסכות כסף. מהן – נגינה ביוקללה, נגרות – נעשות לשם עצמן, והשאר – הדחת כלים, ניקוי, בישול, נהיגה – חיוניות לא פחות.

דרך קלה ומהנה ביותר להפחית את תלותכם בכסף היא פשוט להתמסר לחסכנות – אל תרצו כל כך הרבה.

__________

הטקסט הינו פרק מתוך הספר “אין מחיר לחופש” מאת טום הודג’קינסון, והוא מתפרסם באדיבות הוצאת מטר. לפרק 25 – השתחררו מהסופר.

__________

Viewing all 318 articles
Browse latest View live