תרבות הצריכה מתקרבת לצומת מכריע. מהעבר האחד, האוטוסטראדה עליה נוסע כל מודל כלכלי מקובל הנשען על ההנחה שהאדם הינו צרכן טבעי החותר לבעלות הולכת וגדלה על חזקות ומוצרים. אותה אוטוסטראדה הדפה מעל פניה בשאט נפש מודלים חלופיים של מרקסיזם על תצורותיו השונות (כולל ההמצאה הציונית – הקיבוץ – שהופרט כמעט לחלוטין בעשורים האחרונים) ונתנה זכות קדימה לחברה ליברלית או ניאו ליברלית שהעלתה על נס את הצמיחה ותרבות הצריכה.
מהעבר האחר של הצומת, דרך חדשה בדמותה של הכלכלה שיתופית על גרסאותיה השונות, צומחת בקצב מהיר. גרסאות אלה כוללות בין היתר החלפה של מוצרים ושירותים "peer to peer" בתמורה כספית (airbnb) או ללא, או באמצעות מודל ה-Servicizing. על התועלות הסביבתיות והחברתיות של אלה, עמדתי בטורים קודמים.

אלה המבקרים את המודלים השונים של הכלכלה השיתופית מתבססים על מנעד של טענות הגורסות כי שיתוף הנה תכונה חלשה יחסית בפסיפס התכונות או התרבויות האנושיות, בטח ביחס לצריכה ובעלות, עד כי יש הטוענים כי שיתוף בתוצרתו המזוקקת הינה תכונה מלאכותית וזרה לאדם.

בחלקו הנוכחי והראשון מבין שני טורים, אבחן טענה זו באמצעות מסע אנתרופולוגי, היסטורי ותרבותי רצוף בהמחשות, במטרה לזהות חברות משתפות ואופני שיתוף. בטור השני אנסה לתת הסברים לתופעה הנרחבת של תרבות שיתוף, כמו גם לנסות ולהתחקות אחר הסיבות בעטיין לא מוענק  לה הכבוד והמעמד הראוי לה, עד לשנים האחרונות.

נתחיל את המסע במדינות אסיה, שם נהוג להגיש תה בכוסות קטנות, ובירה בבקבוקים גדולים. בניגוד למדינות המערב, במדינות אלה נהוג להגיש משקאות אלה במסגרת משותפת – קנקן תה משותף המתחלק בין הסועדים (ומכאן הכוסות הקטנות) וכך גם בקבוק הבירה שנועד להספיק ליותר מסועד אחד. ביפן, בלתי סביר שסועד יזמין לעצמו בקבוק סאקה מבלי לשתף את חבריו לסעודה. מערבה משם בסין נהוג להגיש ארוחות סביב שולחן עגול ורחב, עמוס במנות הניתנות לשיתוף, מנהג שנראה טבעי ואף אהוד גם בקרב המבקרים מהמערב. בהודו, זיהה האנתרופולוג פיין (Fine) תופעה מעניינת של שיתוף במזון במדינת טמיל-נאדו, שם שני שלישים מהמשפחות נוהגות לחלק מזון במחסור לפי הצרכים הקלוריים של בני המשפחה.

ככלל, שיתוף במזון הינה תכונה משתפת חוצת גבולות, יבשות ולאומים. ביבשת אפריקה, חקר האנתרופולוג וודברן (Woodburn) את שבט ההדזה (Hadza) שבטנזניה ובאופני חלוקת הבשר בקרב חברת ציידים זו. במחקר נשללה היווצרותה של מערכת יחסים תלותית בין חברי השבט המחלקים את בשר הציד באופן שווה יחסית. בשעת החלוקה, לא ניתנת עדיפות כלשהי לצייד, לקרובים בני משפחה או לאחרים. בכל סעודה, אופני החלוקה משתנים ועדיין שוויוניים, מבלי להשאיר עקבות חלוקה לסעודות קודמות.

תופעה מעניינת ודומה קיימת גם באזורים המרוחקים בג’מייקה שם המקומיים רחוקים מלהיות רעבים ואף ניתן להגדירם מדושנים, אך אף לא אחד מהם הוא אדם מבוסס או עשיר. האנתרופולוגית סובו (Sobo) סיפקה תשובה למאפיין זה בדמות ערוצי שיתוף של מזון וכסף כך שאף אחד מהמקומיים אינו מתעשר אך כולם אוכלים לשובע. וכיצד קבוצות אלה מתייחסות לאנשים רזים? לידיעת כל אלה שהולכים שבי אחר אידיאל היופי השדוף, החוקרת עמדה על כך שהרזים נתפסים כזרים שלעולם אינם משתפים ומתחלקים ועל כן, אינם נהנים מהשפע האמיתי.

אי אפשר לדבר על חברות משתפות מבלי להזכיר את האינדיאנים ולתת דוגמה אחת מיני רבות מתרבות נכחדת זו. בתרבות האמריקאית המושג השגור "נתינה אינדיאנית" לקוח מתוך ההתנסות של החברה המתיישבת האירופאית שבאופן שגוי פירשו את השיתוף האינדיאני כחלוקת מתנות. כך, כאשר האינדיאנים ציפו לקחת בחזרה את שמסרו למהגרים, הם בסך הכול ביקשו לשמר את פרקטיקות השיתוף המוכרות להם. חוסר ההבנה הגיע למימדי אסון אמיתי בעת שהאמריקאים ראו באדמות ההתיישבות נחלתם הבלעדית ולא כשייכת לכולם לפי התפיסה הילידית. 

גם כיום המונח "Indian giver" מתייחס לאדם המעניק מתנה ומצפה לקבל אותה חזרה, או שווה ערך לה.

נכון שנהוג לקשר את היכולת לשתף עם חברות קולקטיביות שנפוצות במזרח הרחוק כמו סין או יפן ופחות בחברות המערב הידועות במזגן האינדיבידואליסטי. אולם כפי שאחד האנתרופולוגים (Fiske) העיד, שיתוף אינו תלוי תרבות, אלא אופני השיתוף הם שמשתנים בין התרבויות – "אפריקאים מסורתיים משתפים בכוח עבודה, מזון ואזור מגורים עד לדרגה המהממת תיירים אמריקאים. אולם באותן החברות, אנשים כמעט אף פעם אינם משתפים במעשי עבר, תכניותיהם או שאיפותיהם או אפילו רגשותיהם, גם לא בפני קרוביהם. אופני שיתוף אלה מהממים את האפריקאים כשהם נתקלים בהם בקרב אמריקאים".

דוגמה מובהקת נוספת על שיתוף שמקורו במערב הוא בצמיחת המדע, המבוסס על שיתוף ברעיונות ומידע בעל ערך. אכסניות המדע, אוניברסיטאות ומוסדות מחקר, לא יוכלו להתקיים בלי חמצן השיתוף בידע וברעיונות גלובאליים הזורם בעורקיהם, למרות הקפדה יתרה על זכויות יוצרים ופיקוח על המידע המועבר.

אם נחזור לשיתוף במזון, אזי הוא ערך לא רק בחברות "אקזוטיות" מרוחקות אלא גם במדינות המערב. לראייה, מקור המלה רעות (בלועזית "companionship") הוא מהמלה "pannis" בלטינית שמשמעותה – לחם. כלומר, חברות באמצעות חלוקת מזון משותף. בישראל, בקרב עדות מסוימות קיימת גאווה של "דלת פתוחה" ובה רווח המושג "תרבחו ותסעדו", גם אם אתה זר מוחלט, או פוליטיקאי משופשף. אמנם לא כל בני המערב מוצאם מיהדות מרוקו, אבל בהרבה מהמקומות נוהגים להגיש מנות "משפחתיות" למרכז השולחן בארוחות חג או באירועים שונים, לרווחת כל הסועדים. תהיה זו טעות לפטור הרגל זה מטעמי נוחות גרידא. הרי נזכור שמה ש"שלי" אמור, על פניו, להיות חזק יותר ממה ששלנו ועדיין ביטויים מעין אלה מקובלים ומבורכים.

בנוסף, אנו המערביים נהנים לארח בביתנו, לא פחות משנהנים להתארח ודואגים לסובבים אותנו בשיתוף בזמן, בדאגה ובאכפתיות, גם אם הדבר לא מתורגם ישירות לעלות או לתמורה כלכלית.

ערך השיתוף קיים בחברה המערבית בצורה אולי החזקה והמובהקת ביותר בתא המשפחתי. כולנו נולדנו וגדלנו בבית משתף. כך, המקרר אף פעם לא היה נחלת בן משפחה אחד בלבד, כשם שהספה בערב שישי היוותה את מרכז מדורת השבט המשפחתית סביב לטלוויזיה שגם בה כל בני הבית התחלקו בשיתוף. הילדים כדמויות תלותיות במשפחה, מקבלים את כל מחסורם ואף מעבר לכך. אמנם, חלק מהנתינה מותנית בהתנהגות הילד (דמי כיס לדוגמה), אך חלק מהשיתוף במשאבי המשפחה נעשה מתוך תחושת מחויבות משפחתית עמוקה. למעשה, ערך השיתוף בתא המשפחתי הוא כל כך בסיסי עד כי יש הרואים בו צורת ביטוי של הזרוע הארוכה של האני העצמי ועדיין, מדובר בזרוע המשתפת אחרים שאינם "אני".

שיתוף בחברה המערבית אינו נחלתם של המשכילים והמבוססים בלבד. בשנת 2001 ערכה חוקרת בשם צ’ין (Chin) ניסוי שבו היא נתנה לקבוצת ילדים אפרו-אמריקאים משכבת מצוקה 20$ לכל אחד לבזבוז בקניון המקומי. להפתעתה, חלק מהילדים בזבזו את עיקר כספם על אחרים, בין היתר אחים קטנים או קרובי משפחה. מסקנתה היתה כי בקרב אוכלוסיות עניות ניתן למצוא שיתוף לא רק כאקט הישרדותי אלא גם כדרך להעצים את תחושת הקהילתיות.

כל זאת עוד מבלי שנתנו את הדעת על תרבות השיתוף באינטרנט, בשיתוף בקבצים ובשיתוף במידע – המון מידע. דור שלם של אקסהיביציוניסטים מנצל פלטפורמות שיתוף כפייסבוק, אינסטגראם, טוויטר, וויז ועוד. אנו נעזרים בשיתוף מידע באתרים כמו ויקיפדיה ומהווים כלי שרת באלגוריתם של גוגל המזהה את הפופולאריות של אתרים ובכך הופכים את כולנו לשותפים סמויים בקידומם. יש את הרואים במאבק בשיתוף הקבצים בחברה המערבית מאבק שנדון לכישלון. אמנם, מוקדם להספיד את צריכת המידע ברשת שלא באמצעות שיתוף אלא באמצעות קניה או השכרה באפליקציות פופולאריות כ-Itunes או Netflix, אבל לעומתם, קהלים עצומים של משתפים אקטיביים (שאף דואגים לתרגום התוכן ללא תמורה ממשית) והמוני המשתמשים בתוכנות קוד פתוח, מלמדים שנושא זה הינו דינאמי ועוצמתי במרחבי הסייבר.

שורת ההמחשות שניתנו כאן הן כטיפה באינספור דוגמאות נוספות המובילות למסקנה אחת – שיתוף אינה תכונה זרה לנו, נהפוך הוא – היא בסיסית ועוצמתית מכפי שאנו נוטים להעריך. מה קרה שהתכונה האנושית הזו הינה נסתרת או נחותה ביחס ליריבתה – הבעלות? על כך, כמו גם על ניסיון להבין למקורות הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של התכונה – בטור הבא.

__________

באותו נושא

החופש מבעלות – איך לקבל הרבה יותר בהרבה פחות

המהפכה השקטה של עולם הרכב

מטריאליזם בשירות האדם

__________

כמה חבל שהמונח האצילי pedestrian – "הולך רגל", במשמעותו הפשוטה – עבר לשמש לגנאי. פדסטריין, במובן "חסר מעוף", נאמר על יצירה שנראית לנו משעממת, רגילה, חסרת ייחוד – כאילו מה שצועד הוא בהכרח מייגע ומשמים בהשוואה לכלי התחבורה המרשימים והמהירים יותר (ש"לא הולכים ברגל") כמו רכבות, מטוסים ומכוניות. אך בהולך הרגל, בנווד, בטייל, ב"הולך בטל" (פשוטו כמשמעו) אפשר למצוא מרוחו של הבטלן. הולך הרגל הוא הנעלה והדגול שביצורים; הוא צועד להנאתו, הוא צופה מבלי להתערב, הוא אינו ממהר, הוא שמח לשהות במחיצת מחשבותיו, משוטט לו מנותק, נבון ועליז, כמו אל. הוא חופשי.

אך רוב הפוסעים בחוצות ערינו הגדולות אינם נהנים מן ההליכה. הם רק משתמשים ברגליהם כדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’. אין כל מרכיב של הנאה בצעידתם; היא פשוט אחד הדברים שצריך לעשותם. הם צועדים בתכליתיות: מתחנת הרכבת התחתית למשרד, מתחנת האוטובוס למפעל, מחנות הסנדוויצ’ים לבנק. המסע עצמו חסר חשיבות, בזבוז זמן. המטרה היא הדבר החשוב. מי שנתפס להליכה מסוג זה יתקשה לשכוח את עצמו במהלכה. אנחנו צועדים למקום מסוים, בראש מורכן, כשמבטנו נעוץ במדרכה. בראשנו חולף שטף חרדות: דברים שצריך לעשות, דברים שלא עשינו, התחייבויות שהפרנו. מי שיראה אותנו ברגעים כאלה יקלוט מסר ברור מאוד: עסוקים, חשובים, צריכים להספיק, להגיע.

קל מאוד לפול לצעידה נואשת כזו, שהיא הנורמה בערים. הליכה למטרות הנאה היא לרוב משהו שאנחנו שומרים לסופי השבוע ולחופשות. אבל עם קצת כוח רצון לא קשה כל כך להיכנס להלך רוח מהורהר – תרתי משמע – אפילו בתוך הרעש והמהומה של יום העבודה.

הדוגמא הטובה ביותר לגישה שאני מתאר היא ה- flaneur הצרפתי. משמעותה המילולית של המילה היא משוטט, הולך בטל, ובמאה התשע-עשרה שימשה ככינוי למשוטט הג’נטלמני מן הסוג האלגנטי, שפוסע כה וכה בלא תכלית בארקדות של פריז, מתבונן, משתהה, מסתובב. גיבורו היה בודלר – בתור אנטי בורגני ששחרר את עצמו בדרך כלשהי מכבלי העבודה השכירה, והוא חופשי לתעות ברחובות מבלי שיצטרך לשים פעמיו לשום מקום מסוים.

Paul Gavarni, Le Flâneur, 1842

ולטר בנימין, הפילוסוף וההוגה המדיני הרדיקלי בן המאה העשרים, הוקסם במיוחד מרעיון ה-flaneur. הוא הפיק יצירה אדירה בשם ארקדות, שמורכבת מאלפי הרהורים קצרים ופתגמים, חלקם משלו, חלקם שאולים. יצירת פלאנרי קלאסית. בנקל יכול הקורא לדמיין את בנימין עם מחברת ביד אחת, מקטרת בשנייה, רושם רשימות על תצפיותיו, מוכן להדפיסן במכונת הכתיבה מיד עם שובו לביתו. ביצירתו זו מוסר לנו בנימין, למשל, את הפנינה הבאה:

"ב-1839 נחשב הדבר לאלגנטי להוציא צבים לטיול. הנה לנו מושג כלשהו בדבר הקצב הפלאנרי בארקדות".

צב קשור ברצועה! כמה נפלא. וכל כך הרבה יותר מרגיע מן הכלב ההיפראקטיבי, המרחרח, הנובח, המנחרר, המשתין והנחפז (למה בני אדם מגדלים כלבים? אני לא מבין אותם).

כמו לבטלה עצמה, גם לפלאנרי יש תכלית פרדוקסאלית: הליכה איטית עשויה להיראות כמו בזבוז זמן לאיש העסקים, אבל מבחינת הרוח היצירתית מדובר בפעילות פורייה, שכן אגב צעידתו ההולך בטל חושב ומייצר רעיונות. בנימין מביא דוגמאות רבות לכך. אפילו אישיות דגולה כבטהובן, מספר לנו בנימין בצטטו את המילונאי פייר לארוס, כתב מוזיקה בראשו בעודו מתהלך:

"בשנים הראשונות למאה זו, נראה אדם הולך מדי יום ביומו – בכל מזג אוויר, בשמש או בשלג – סביב סוללת המגן של העיר וינה. היה זה בטהובן, אשר אגב שיטוטיו היה מפתח את הסימפוניות המרהיבות שלו בראשו לפני שהעלה אותן על הכתב. לדידו הפסיק העולם להתקיים; לשווא היו אנשים מברכים אותו ברוב כבוד כשחלף על פניהם. הוא לא ראה דבר; ראשו היה במקום אחר".

ויקטור הוגו היה עוד משורר גדול: "הבוקר, מבחינתו, הוקדש למטלות ישובות, אחר הצהריים למטלות שוטטות. הוא היה חובב מושבע של הקומות העליונות באומניבוסים – אותן ‘מרפסות נוסעות’, כפי שכינה אותן – שמהן יכול לבחון בניחותא את פניה השונים של העיר הענקית. הוא טען שהשאון מחריש האוזניים שייצרה פריז משפיע עליו כמו הים", כתב הביוגרף שלו אדואר דרומון בשנת 1900.

לכל אחד יש בוודאי דוגמאות משלו. בדיוק חשבתי בעצמי על ג’ים מוריסון, חסר המעש הדגול, שאהב להקשיב למכוניות החולפות בשריקה על פני חלונו בלוס אנג’לס. וכמובן היה גם ג’ון לנון, שאהב לצפות בגלגלים מסתובבים סחור-סחור כשגר בניו יורק בשנות השבעים. ושמעתי שהקולנוען ראס מאייר, בוראן של יצירות מופת כמו כוסיות על! ומעבר לעמק האולטרא כוסיות, גיבש את תסריטיו ועלילותיו בטיולים בני שעתיים אחרי ארוחת הצהריים.

Gustave Caillebotte. Paris Street, Rainy Day, 1877. Art Institute of Chicago.

השוטטות העירונית לא היתה עניין למאה התשע-עשרה בלבד: המשורר החוזה של העיר, וויליאם בלייק, נהג לטייל בילדותו ברחבי לונדון הקדם תעשייתית. הביוגרף שלו, פיטר אקרויד, מדווח שחווה חזיונות מופלאים במהלך הצעידות האלה: בלייק ראה עץ מכוסה מלאכים בפקהם ריי; את הנביא יחזקאל תחת עץ בשדות; ומלאכים בין אולמי האלומות. כשסיפר להוריו על ההתגלויות הללו זכה להלקאות הגונות בגין "שקריו". בשירו ירושלים (1804) המחיש בלייק שהנוף העירוני יכול לספק לדמיון השראה לא פחותה מזו של הכפר:

השדות בין איזלינגטון למריבון,
בין פרימרוז היל לסנט ג’ונס ווד,
עמודים של זהב הועמדו עליהם;
ושם ניצבו עמודיה של ירושלם.

אפשר ללכת בדד, ואפשר ללכת בחברותא. כתבי האיידלר מארק מנינג וג’ון ניקולסון בהחלט יכולים לתאר עצמם כהולכי בטל: הם מבלים ימים ולילות בשוטטות בחוצות לונדון. כתוצאה מכך, ההליכה, שבדרך כלל אינה אלא פעולה שגרתית, הופכת בחברתם למסע מרתק. מנינג למשל, יכול למלא בהרפתקאות את הצעידה הקצרה ממשרדי בקלרקנוול דרך הולבורן ועד קובנט גרדן. הוא פוסח על הרחובות הראשיים ועובר איתך על פני המוזיאון של אגודת הרופאים המלכותית, עם העוברים מושחתי הצורה שבצנצנותיו, על פני מוזיאון סר ג’ון סוון (שם מוצגת יצירתו של הוגארת’ גלגוליו של הולל), על פני "בית ממכר עתיקות" הידוע והפסלים על גשר הולבורן, המייצגים איקונות של מסחר וחקלאות; הוא ייקח אותך דרך לשכת עורכי-הדין לינקולנ’ס אין, ויראה לך את המכוניות הנוצצות של הבאים בשעריה. ההיסטוריה מעירה את לונדון לחיים; אתה רואה דברים שמעולם לא ראית לפני כן; עיניך נפקחות.

ישנם עוד אדם או שניים המעלים את רף הבטלנות. העיתונאי הבריטי הזעפן ג’ונתן מידס רואה בעצמו flaneur מודרני. "ערינו מלאות אנשים ממהרים", התלונן לאחרונה במאמר שכתב בטיימס של לונדון. "מדרכותיהן הצרות אינן בנויות לשמש טיילות להולכים בקצב החילזון; הן נועדו להובילך מנקודה א’ לנקודה ב’ ולא לשם בילוי חברתי. מן ההליכה לשמה מניא עוד יותר האקלים, ובאותה מידה גם ‘מוסר’ העבודה. השבוע השקעתי כמה שעות יקרות מפז בשוטטות מתובלת בפרצי שמירת אנרגיה של פרקדנות בטלה. ההתבוננות העצלנית מספקת לעצמה את מלוא גמולה. סתם להסתובב ולראות מה קורה… הזמן, בדמות דקות אחדות שנלקחות בהשתרכות חסרת מעש של ממש, הוא… מרפא".

בארצות הים התיכון אין כמובן דבר מן האנטי-חלזונות המתוארת אצל מידס. באיטליה ישנה מסורת הפסג’אטה – הטיול הנינוח. ואמנם, אחד הדברים הראשונים שמרשימים את המבקר באיטליה הוא קצב ההליכה האיטי. בבוקר יום ראשון, אחרי המיסה, אפשר לראות משפחות שלמות הולכות יד ביד בקצב צב במורד רחובות מרוצפי אבן, ומשוחחות על אוכל, יין, משפחה ופילוסופיה.

"הפסג’אטה נערכת גם לפני ארוחת הערב", סיפרה לי ידידתי האיטלקייה כריסטינה, כשביקשתי ממנה לתאר את המנהג. "יש מסלולים קבועים, בדרך כלל במעלה או במורד איל קורסו, הרחוב הראשי בכפר או בעיירה. אז מתקבץ הכפר כולו יחד. עבור הצעירים זאת המקבילה של היציאה לפאב; זה הזמן לראות חברים ולפגוש בחורים".

בשנות השבעים של המאה הקודמות, היו אלה הפנקיסטים בלונדון שהמציאו מחדש, לתקופה קצרצרה, את רעיון הטיילת או הפסג’אטה. הם היו מבלים את היום כולו בצעידה לאורך קינגס רואד, יושבים על ספסלים, מתבוננים בחלונות הראווה, מסתובבים, מציגים את בגדיהם המשונים. הפנקיסטים היו ההולכי בטל האחרונים.

היום מי שמתהלך כך סתם בערים מהירות כמו לונדון, ולשם ההליכה ובלא תכלית כלשהי, הופך מיד לחשוד. "קדימה, קדימה", יאמרו השוטרים למשוטטים. עצם האישום ב"שוטטות בכוונה פסולה" לוכד את חשדנותן הבסיסית של הרשויות כלפי הבטלן; כלומר, מאיפה להם שלמשוטט יש כוונה פסולה? מה הם, קוראי מחשבות? ההנחה היא שכל מי שלא עושה שום דבר, בהכרח מתכנן מעשה נבלה כלשהו; אבל למעשה, מה יכול להיות פחות מזיק מיציאה לטיול?

Caspar David Friedrich, Wanderer Above the Sea of Fog, 1818

אך מעשה ההליכה הנינוחה הוא מעשה מרדני. הוא הצהרת כוונות כנגד הערכים הבורגניים, כנגד החיים התכליתיים, כנגד העסקנות, ההמולה, העמל והטורח. עבור הנפש היצירתית, ההליכה משלבת בצורה הרמונית עבודה ושעשועים. לדידו של ולטר בנימין, "בטלנותו של ה-flaneur היא מחאה נגד חלוקת העבודה".

הליכה טובה היא מצב נפשי לא פחות מפיזי. איך ללכת? אחד הציטוטים של בנימין בארקדות מדגיש כמה חשוב ללכת בעיניים פקוחות. "לצאת את סף ביתך כאילו הגעת זה עתה מארץ זרה; לגלות את העולם שבו אתה כבר חי; לפתוח את היום כאילו ירדת זה עתה מספינה בסינגפור ומעולם לא ראית את המחצלת שעל סף דלתך או את העומדים על הרציף… זה מה שחושף בפניך את האנושות, האנושות שלא נודעה עד כה".

התקופה הגדולה לפלאנרי בלונדון היתה המאה השמונה-עשרה, כמובן. אז עמד בשיאו רעיון ההתבוננות הג’נטלמנית. שימו לב לשמות כתבי העת והעיתונים שצצו באותה מאה ספרותית: הספקטייטר ["הצופה"], האובזרבר ["המתבונן"], הטטלר ["המרנן"], הוונדרר ["הנווד"], הרמבלר ["המשוטט"], האדוונצ’רר ["ההרפתקן"]. אמנות השיטוט בעיר והדיווח עליה בריחוק עיתונאי אירוני, בסגנונם של אדיסון וסטיל וג’ונסון ואחרים, נולדו באותן שנים. המשוטט העירוני בן המאה השמונה-עשרה היה מתוחכם יותר ומדוכא פחות ממקבילו הפריזאי בן המאה הבאה, אך אולי היה זה משום שהחברה לא נטרפה עדיין בידי המהפכה התעשייתית. ישנם לא מעט כותבים שמנסים להישמע כד"ר ג’ונסונים חדשים בעיתונים כמו הספקטייטר, אך הם מתקשים לדייק בנימה; בשנים האחרונות אולי רק טורו של ג’פרי ברנרד, הבטלן המנוח מסוהו, התקרב לפלאנרי של ממש. בדרך כלשהי הצליח ברנרד להשיג איזו נונשלנטיות יגעה, שהובילה אותו להבחנות שאחרים היו עסוקים מכדי לעשותן – על מות החמימות, על שנינותם של הסוחרים בבורסה, על עקרותו של ז’אנר "העזרה עצמית".

בשלהי המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה – תור השירה הרומנטית – טיולים בכפר נעשו הדבר. משוררי הטבע וורדסוורת’ וקולרידג’ היו הלכים נהדרים. הם שוטטו לכל אורכם של חופי צפון דבון וסומרסט בשנים שמיד לאחר המהפכה הצרפתית, ואחר כך טיילו גם באזור האגמים. ההליכה היתה עבורם חלק מהותי מן המעשה היצירתי; במהלכה חשבו, חלמו ואפילו אספו דימויים. התהלכויות כפריות תפסו מקום מרכזי בפילוסופיה הפואטית החדשה שלהם, כפי שהוסברה בספרם המשותף בלדות ליריות (1798) – פילוסופיה של חזרה לטבע ושל פשטות. כפי שכתב קולרידג’ בביוגרפיה ספרותית (1817) שלו:

"מידי יום כמעט טיילתי בגבעות קוואנטוק ובין גאיותיהן המשתפלים. עם עפרוני ומחברתי בצעתי "חקירות", כפי שהאמנים מכנים אותן, ולעיתים קרובות עיצבתי את מחשבותיי לכדי שורות שיר, בעזרת הדברים והדימויים שקלטתי זה עתה בחושי".

למעשה, היה זה במהלך טיול לאורך החוף בצפון דבון – מרחק קילומטרים אחדים מהמקום בו אני יושב כרגע – שקולרידג’ עצר בחוות האש הידועה, בלע אופיום והגה ואולי גם כתב את שירו "קובלא חאן".

כפי שבתעיות עירוניות אפשר לגלות כוונה רעה, גם מנהגי השוטטות של צמד המשוררים הזה עוררו את חשדו את הממסד בין ימיהם, שהניח כי השניים, שנודעו בדעותיהם הרדיקליות, רוקמים מזימות; שהם באמת אשמים ב"שוטטות בכוונה פסולה". מרגל שנשלח בידי משרד הפנים לפקח על פעילותם צפה בשני המשוררים רושמים רשימות על גדת הנהר, והניח שהם זוממים להביא כלי נשק מן העיר בריסטול לצורך התקוממות מתוכננת. הסוכן הממשלתי, שקולרידג’ כינה אותו בביוגרפיה ספרותית בשם "המרגל החטטני", תיאר את הצמד כ"כנופיה חורשת רעה של אנגלים ממורמרים", ו"חוג דמוקרטים אלימים".

אי אפשר לכתוב על ההליכה מבלי להזכיר את הבלש הפרטי, שהחל להופיע במאה התשע-עשרה. מקור קסמו נעוץ בדיוק בעובדה שביסודו של דבר הוא בטלן, כפי שכתב ולטר בנימין בארקדות:

"בדמותו של ה-flaneurגלומה זו של הבלש. ה-flaneurנזקק ללגיטימציה חברתית של נטיותיו. התאים לו מאוד לראות את חוסר המעש שלו מוצג ככיסוי מתקבל על הדעת, שמאחוריו מסתתרת למעשה תשומת לבו הממוקדת של צופה אשר לא יגרע את עיניו מן העבריין שאינו חושד בדבר".

נכונות דבריו של בנימין מומחשת בדמותו של שרלוק הולמס, אותו בטלן ספרותי גדול, אשר – מותר להניח – נעשה בלש בדיוק משום שאהב להתבטל בעולמו הבדיוני; להתבונן, לחשוב, ללכת. בדומה למשורר, גם הבלש עושה את עבודתו בהליכה ובישיבה. הוא אינו קורבן של החברה; במקום זאת הוא צופה בה, עומד מחוצה לה, נהנה ממנה, מחייך למראה חולשותיה. וכך יכול הולמס להרשות לעצמו את טיוליו העירוניים הארוכים, אלה שנראים לנו, הרעבים לזמן, כלוקסוס אדיר. בסיפור "הדייר החולה" אומר הולמס לווטסון: "מה תאמר על טיול ברחבי לונדון?" וכך הם יוצאים לטיול בן שלוש שעות. שלוש שעות! מתי הסתובבתם לאחרונה בעיר במשך שלוש שעות בחברה נעימה, או לבדכם? אין זמן! עסוקים מידי! יש יותר מידי דברים לעשות!

ולמי יש זמן ופנאי היום בעירנו הגדולות? אולי רק להומלסים. והאם לא ייתכן שחלק מאותם בני בלי בית שאנו מרחמים עליהם כל כך הם בעצם הולכי בטל בנשמתם? לא כדאי להפריז ברומנטיזציה של התופעה, ובכל זאת ישנה, אפילו היום, תפישה מוטעית בנוגע לקבצנים. ממשלות ומתקנים חברתיים טובי כוונות שכותבים טורים בעיתונים הליברליים סבורים שההומלסים, הקבצנים, הנוודים ודומיהם בסך הכול צריכים שיעזרו להם להצטרף מחדש לחברה. הם צריכים דחיפה, על פי התיאוריה, כדי שיוכלו לעזוב את הרחוב ולהשתלב בעבודה פרודוקטיבית. זה רצונם העז ביותר מסתבר. משרה שתפתור את כל בעיותיהם. לא עולה בדעתם של המתערבים מן הסוג הזה שאולי – רק אולי – ההומלס, הקבצן, הנווד דחה את כל אותם ערכים. הם לא רוצים עבודה. הם לא רוצים להיעשות בורגנים, לשאת בעול חובות, דאגות ובוסים. הם לא רוצים לנהל את חייהם לפי שעות קבועות ולכלות את כל הכנסתם העודפת בחנויות כולבו ובפארקי שעשועים. הקבצן בשיר "ד.וו.וושברן" של המאנקיז אומר שאין לו עבודה, רק בקבוק יין, ושהוא מרגיש מצוין. הוא לא רוצה שיפריעו לו כל מתקני העולם האלה.

אך אפילו הקבצנים אינם עלובים מכדי שינוצלו בידי הכלכלה הקפיטליסטית. ג’ורג’ אורוול, בספרו דפוק וזרוק בפריז ובלונדון (1933), סיפר על תרמיות שבוצעו כנגד קבצנים בשנות השלושים של המאה העשרים, וחשף כיצד, במילותיו של וויליאם קובט, מי שאמורים להזין את העניים למעשה ניזונים מהם. בתמורה לחירותם נאלצו הקבצנים לסבול את הטפותיו של צבא הישועה, ולשאת תנאי הלנה איומים ונוראים.

מאז ומעולם יצא המחוקק כנגד הנוודים. את המעדן הבא, למשל, מצאתי בחומר לבגרות בהיסטוריה לתלמידים בבריטניה: "ב-1958 קיבל הפרלמנט את ההבחנה בין ‘קבצנים חסונים’ שיכולים לעבוד אך מסרבים, לבין ‘עניים חסרי יכולת’, שהם זקנים מידי, צעירים מידי, נכים מידי או חולים מידי. כל קהילה מקומית, בפיקוחם של שופטי השלום, חויבה לקחת אחריות על ענייה, ועל אלה נאסר לשוטט. מי שלא היו מסוגלים לעבוד קיבלו כסף (‘קצבת סעד’) מתוך מס עניים שנגבה מכלל תושבי הקהילה. אך באשר לנוודים כשירים, לגביהם נקבע ש’יופשטו בפלג גופם העליון ויולקו בפומבי עד שגופם או גופן ידמם’. אחר כך נשלחו חזרה לקהילת מולדתם, שם חויבו לעבוד ב’מוסד לתיקון המידות’".

גישה זו לנוודות אומצה בהתלהבות בגרמניה הנאצית באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. רשימת "גורמים אנטי חברתיים" שניפקה המשטרה הפוליטית של בוואריה באוגוסט 1936 כללה קבצנים, נוודים, צוענים והולכי בטל. את חובבי החופש האלה אפשר היה לקחת, במקרה הצורך, ל"מעצר מונע" (דהיינו למחנה ריכוז) ושם ללמדם בכוח את ערכי העבודה הקשה והמשמעת. "ארבייט מאכט פריי" היתה הכתובת שהתנוססה מעל שערי אושוויץ – "העבודה משחררת".

ואם כבר אני כותב בשבחי חייו של הקבצן, אני מוכרח לצטט את השיר הבא מתוך ספרו של אייזק וולטון הדייג השלם, יצירת מופת של ספרות בטלה שפורסמה ב-1653. על פי ספרו, אושרו של הדייג נופל רק מאושרו של הקבצן הנודד בימי הקיץ. בדומה לדייג, גם הקבצן הוא עני אך חופשי:

נגנו קבצנים, כי השמש טובה,
ושיירים כאן בשפע, מלוא הקיבה.
אי ויול שצליליו ערבים
ומתוקים כצלילי ענבלינו?

אי שמחה כשלנו – רינת קבצנים?
הן חיים של קיסר הם חיינו:
רק אוכלים ושותים, מנגנים, ישנים,
ותועים חופשיים כרצוננו.

The Singing Beggars by Russian painter Ivan Yermenyov c. 1775

חייו של הקבצן מוצגים כאידאל של חופש: מעבודה, מתשוקה, משעבוד צרכני. יש מידה של אמת בכך, וחבל שהיום אנחנו רואים בהומלסים קורבנות שזקוקים לעזרה ותו-לא. הדבר נכון אולי עבור רבים מהם; אך ייתכן גם שחלקם בחרו לחיות כך. הם מעדיפים להיות הומלסים, עניים וחופשיים מאשר ממושכנים, מועסקים ומשועבדים.

ואמנם, באזורים נרחבים במזרח זוכים הקבצנים לכבוד ולא לרחמים. הסינים רוחשים אהבה גדולה לנווד. על פי לין יו-טאנג, הפרחח, הנוכל השובב, הנווד החופשי, הוא אידיאל בחברה הסינית. יו-טאנג מספר את סיפורה של מינג-ליאו-דזה שנכתב בידי טו לונג בשלהי המאה השש-עשרה. מינג-ליאו-דזה היה פקיד ממשלתי שהחליט יום אחד לוותר על הכול ולהיעשות נווד דאואיסט, ג’נטלמן רחוב המבקש בנדודיו אחר מזון לנפש: "אני עומד לשחרר את לבי ולהוציא את רוחי לחופשי, ולתור את ארץ האדישים". הוא מוצא נחמה במסעותיו, מקסים בשנינותו את כל מי שפוגש בו, וכותב שירה וורדסוורת’ית לגמרי באופיה:

אני צועד על גדת החול,
ממעל – ענני זהב; המים כה זכים;
כלבים של כשף נחרדים, פורצים בנביחה
אל תוך מטע האפרסק; ונמוגים.

לפי האמונה הבודהיסטית, לא צריך לתקן את הקבצן, לא צריך לספוק לעומתו כפיים ליברליות. ההפך הוא הנכון – הנווד מייצג חיים אידיאליים, חיים טהורים של הרגע, של שוטטות בלא יעד, של חירות מדאגות ארציות.

גם בתרבות ההינדית אפשר למצוא את דמות הסאדהו, אדם בגיל העמידה שהשלים את חובותיו הארציות בשירות מעסיקו ומשפחתו, ומחליט לצאת לנדודים עם צלוחית קבצנות. הוא עוזב את כל נכסיו ("דמיין"!) ויוצא לדרך. הוא נחשב דמות קדושה, נערצת.

וולט וויטמן, המשורר האמריקאי הבטלן והדגול כתב פעם:

"כמה אני אוהב את הבטלן! מכל בני האדם, איש אינו משתווה לבטלן האמיתי, המולד, הקבוע. ובאומרי בטלן, כוונתי לבטלן; לא לאדם שמתעצל מפעם לפעם – שהיום עובד במשך שתים-עשרה או ארבע-עשרה שעות, ומחר מנמנם ויושב באפס מעשה. אינני מוכן ללמד זכות על חצי עבודה שכזו. תן לי את בן הבטלות השלו, היציב, הפילוסופי… הוא משתייך לאחווה קדמונית ומכובדת, שאותה אני מוקיר יותר מכל הצעירים שנתגדלו, הגנדרנים, והאורים והתומים הפוליטיים".

"קדמונית ומכובדת", זה המפתח. נסו אותו. התחילו בקטן: לכו בטל בהפסקת הצהריים שלכם. תורו. התהלכו. תעו. ישנה תחושה מענגת ביותר של עליונות ושל שליטה בגורלך כשאתה פשוט מאט את הקצב ונותן לעצמך להיסחף. מי שהולך כך מסרב להיהפך לקורבן של העיר, ובמקום זאת נאחז בה ונהנה ממנה. קדושים אתם ולא חוטאים!

_________

הטקסט הינו פרק חמישי מתוך הספר "אלוף בטלות" מאת טום הודג’קינסון, והוא מתפרסם באדיבות הוצאת מטר. לרכישת הספר לחצו כאן.

לפרק הקודם שפורסם – הבוקר בא כל כך מהר

_________

קמפיין "רק לא רשת" שמתנהל באתר זה מיומו הראשון וקורא לציבור הצרכנים לחזור ולקנות בעסקים הקטנים, נתקל שוב ושוב בתגובה טיפוסית הגורסת כי עסקים קטנים לא יכולים להתחרות ברשתות הגדולות משום שלאלה האחרונות יש את היכולת ללחוץ על ספקים ולזכות במחירים נמוכים. הגם שבכל פעם שכתבתי על הנושא הבהרתי באותות, לינקים ומופתים שאותה הנחה לא מגולגלת לכיסם של הצרכנים, ואף להיפך – שהרשתות הגדולות מנצלות את כוחן על מנת לתאם ולהעלות מחירים – הרי שאני שמח לדווח על מספר יוזמות בהן נתקלתי בשבועות האחרונים, אשר מבקשות לבטל את אותו יתרון דמיוני.

הראשונה שבהן עונה לשם "המכולת בשכונה". יוזמה זו, שקורמת עור וגידים מזה מספר חודשים, ומייצגת נכון לרגע זה כמה עשרות מכולות בירושלים, מבקשת לאגד את העסקים הקטנים תחת גג אחד שיקנה להם כוח מיקוח מוצלח יותר מול הספקים, וכמו כן לספק שירותי מיתוג ופרסום. משה מקסימוב ונילי אלון, העומדים מאחורי היוזמה, מגדירים אותה כעסק חברתי לכל דבר, ובעבור שיתוף הפעולה משלמים בעלי המכולות חצי אחוז מהמחזור.

המכולת בשכונה (תמונה מעמוד הפייסבוק של היוזמה)

ניתן להתווכח באם אכן יש צורך במהלך המיתוגי המלווה את היוזמה, אשר בא לידי ביטוי בשלטים זהים, שקיות ניילון עליהן מוטבע לוגו, ותגיות מחיר זהות, ולטעמי ניתן היה להסתפק במדבקה גדולה על דלת העסק שתדגיש את היותו חלק מהיוזמה הברוכה – אחרי הכול, אחת הסיבות להתנגדותי לרשתות היא בדיוק אותה אחידות שהן כופות – אולם מעבר לכך אין לי אלא לברך ולעודד את העוסקים במלאכה. כ-7,000 מכולות קטנות עדיין פזורות ברחבי הארץ, מספיק שעשירית מהן יצטרפו למהלך על מנת להפוך ל"רשת" הגדולה במדינה, ולהבטיח את שימורה של המכולת כמוסד שכונתי מובהק.

יוזמה שניה, אליה נחשפתי באמצעות כתבה קצרה במוסף "ממון" של ידיעות, עונה לשם "קאפס" – אפליקציה המאפשרת לבתי קפה פרטיים למכור "מינויים" ללקוחותיהם, ובאופן זה לחתוך את עלות מחיר הקפה בחדות. מאחר ואינני שותה קפה לא הייתי מודע לעובדה שהאפליקציה הושקה בישראל לפני כשנתיים, ואף רשמה לעצמה 15,000 מנויים עד כה, אולם לבאז הגדול היא זכתה רק לאחר ההשקה בניו יורק, והתלהבות התושבים אשר מיהרו להירשם אליה בהמוניהם – על פי הכתבה, מעל 10,000 מינויים בשבוע הראשון, וממוצע של 1,000 נוספים בכל יום. המטרה המוצהרת היא מאבק בשתי רשתות הקפה הגדולות סטארבקס ודאנקן דונטס, להן יש אפליקציות דומות משלהן: "לבתי קפה עצמאיים ולרשתות קטנות לא היה עד כה פתרון דומה", מספר ערן מדר, מנכ"ל קאפס, "עכשיו יש להם אפליקציה שמאפשרת לצרכנים שלהם לשלם מראש ובאופן מוזל. זה מושך צרכני קפה בארה"ב שלא אוהבים את התאגידים הגדולים ומעדיפים לשתות קפה בבתי הקפה השכונתיים." ונאמר אמן.

קודם נכבוש את מנהטן, אחר כך גם בתל אביב יתלהבו (תמונה מאתר החברה)

יוזמה נוספת, המגיעה הפעם מבעלי העסקים עצמם ולא מיזמים חברתיים, שייכת לחנויות הספרים העצמאיות, ונחשפה לאחרונה בעמוד הפייסבוק של סלואו הודות לערנותה של הדר, גולשת ותיקה באתר. לאחר שרכשה ספר בחנות "לוטוס" בתל אביב, גילתה הדר שפתק ההחלפה שהגיע עמו מאגד יחדיו חנויות ספרים עצמאיות בכל רחבי הארץ, שבכל אחת מהן ניתן להחליף את הספר במידה ונרכש כמתנה. יתרון הפריסה הארצית של הרשתות הגדולות בטל ונעלם באחת.

לכאורה פתק החלפה תמים

אך בצד השני נחבא עולם ומלואו של עסקים קטנים

שלושת אלה מצטרפות ליוזמה של בעלי בתי המרקחת הפרטיים שהתאגדו אף הם, כפי שנחשף בכתבה שפורסמה לאחרונה, על מנת לזכות בהנחות מספקים, ויחדיו נראה שמדובר בתופעה מתפשטת – בעלי העסקים הקטנים מבינים שלבד הם מתקשים לעמוד בפני דורסנותן של הרשתות, אבל ביחד הם מהווים כוח גדול ומשמעותי.

נ.ב.

בשבועיים האחרונים נכתב לא מעט על ספרו של תומס פיקטי "הון במאה ה- 21″, בו הוא מנבא את החרפת אי השוויון, וממליץ להעלות את המס על העשירים. בעת שאנו קוראים על תחלואיה של המערכת הכלכלית בה אנו חיים, מן הראוי לזכור שכלכלת התאגידים והרשתות, המנתבת את הכסף למספר מצומצם של נהנים, קיימת לא מעט בשל הבחירות היומיומיות שאנחנו עושים – מה אנחנו קונים, ואיפה אנחנו קונים.

העסקים הקטנים צריכים לחשוב על עוד ועוד דרכים להיות תחרותיים ושירותיים, ואנחנו מצדנו צריכים להבין שהדרך היחידה להבריא את הכלכלה עוברת בפיזור הכסף שלנו במספר רב ככל האפשר של מוקדים – באופן כזה נבטיח צמיחה אמיתית, כזו המתחילה מלמטה, ומחלחלת כלפי מעלה.

________

באותו נושא

יום ללא סופרמרקטים – מהאחד באפריל ועד אחרית הימים

להציל את טוראי קובלנץ

על מחירי הבשר הגבוהים והיעלמות בתי המרקחת הפרטיים

מבוא לכלכלה אנושית – 4 – כולבו יחזקאל כמשל

_________

בלב שכונת מישן (Mission) בסן פרנסיסקו, ניתן למצוא כיום מספר מיזמים חברתיים מעניינים. השכונה מהווה את מרכזה העיקרי הקהילה הלטינית בסן פרנסיסקו, אך מושכת אליה מהגרים ממדינות רבות נוספות והגיוון האתני שבה הופך אותה למעניינת במיוחד. בשל הגיוון האתני המאפיין את השכונה, הביקור בה נחשב לחוויה קולינרית יוצאת דופן, ועל כן השכונה נחשבת לאטרקטיבית עבור תיירים ותושבים מקומיים המגיעים לבלות באזור וליהנות ממטעמים אותנטיים.

האוכלוסייה בשכונה משתייכת למעמד סוציו-אקונומי נמוך, וקיים מגזר בלתי פורמאלי נרחב בשכונה – עסקים ביתיים קטנים, עסקים המספקים הלוואות (בריביות גבוהות במיוחד), דוכני מזון ניידים ועוד.

שכונת מישן, סן פרנסיסקו. צילום: הדס דגן

עבור יזמים חברתיים, שכונת מישן מהווה הזדמנות. השילוב שבין הגיוון האתני והאוכלוסייה דלת אמצעים, מהווים הזדמנות ליצור ולהשפיע בדרכים מקוריות, להביא לשיפור באיכות חייהם של תושבי השכונה ואף לתרום לפיתוח הכללי של העיר סן פרנסיסקו.

מיזם חברתי מעניין במיוחד הוא ״La Cocina״, מושג שמשמעותו בספרדית ״המטבח״.

המיזם מסייע לנשים אשר מעוניינות להקים עסק בתחום המזון (מסעדות, שירותי קייטרינג, או דוכני מזון) ומספק להן את המיומנויות, הציוד והגישה לשוק המקומי. מטרת העל היא לסייע לנשים להשיג בטחון כלכלי על ידי כך שמאפשרים להן לעשות מלאכות שהן מיומנות בהן ואוהבות לעשותן, תוך שניתנים להן הכלים להפוך את המיומנות הקיימת למקור הכנסה.

נשים מבשלות ב-La Cocina. צילום: הדס דגן

המציאות בשכונה מלמדת כי נשים רבות בקיאות במלאכות הבישול, ולעיתים הבישול אף מהווה מקור הכנסה, אך הדבר נעשה במסגרת בלתי פורמאלית אשר אינה מממשת את הפוטנציאל הטמון בפיתוח פעילות עסקית זו. הקושי המרכזי בהפיכת העיסוק לפורמאלי הינו ההתמודדות עם חסמי הכניסה לשוק, בהעדר אמצעים כלכליים ושליטה בשפה. ענף המזון הינו ענף אשר ״דמי הכניסה״ אליו הנם יקרים – הקמת מטבח תעשייתי, רכישת ציוד, תשלום עבור אישורים רגולטורים והעסקת עובדים הן חלק מרשימה ארוכה של הוצאות היזם עוד טרם זכה לקבל הכנסה כלשהי מהעסק. La Cocina מסייעים לנשים להתגבר על חסמים אלה.

המרכז הוקם בשיתוף פעולה עם מספר ארגונים חברתיים הפועלים באזור ובסיוע של תורם אנונימי. בלב השכונה הוקם מבנה הכולל מספר חללי מטבח תעשייתיים,המאובזרים בציוד מתקדם המאפשר לבשל בנוחות ובכמויות מסחריות, ונוסדה התוכנית לפיתוח עסקים קטנים באמצעות הקמת חממה (אינקובטור).

המבנה של La Cocina – מנגיש לנשים מטבח וציוד ברמה גבוהה. צילום: הדס דגן

הקמת החממה נועדה לתת הזדמנות ליזמיות אשר אלמלא התוכנית לא היה ביכולתן להקים עסק. לחממה מתקבלות אך ורק יזמיות המתמודדות עם קשיים כלכליים ואשר עשו כבר צעדים ראשונים להקמת העסק כך שישנה אינדיקציה להצלחתו. בחממה התפתחו עד כה מעל ל-30 עסקים קטנים, אשר תרמו לשיפור מצב התעסוקה ותדמית השכונה, וכן הפכו אותה אטרקטיבית עבור תיירים ותושבים מקומיים.

במסגרת החממה, מפתחות היזמיות מיומנויות שיאפשרו להן בהמשך לנהל את העסק באופן עצמאי: שיווק, הנהלת חשבונות, ניהול מוצר ומיומנויות ספציפיות הנדרשות לשם תפעול עסק בתחום המזון אשר יעמוד בדרישות הרגולטוריות. במהלך התקופה שהעסק מתפתח בחממה, מאפשרים La Cocina לעסקים ואנשים פרטיים ליהנות משירותי קייטרינג של אותם עסקים, ובכך למעשה מחברים בין העסקים הקטנים לבין השוק המקומי.

La Cocina הוא ארגון ללא מטרת רווח, הנתמך בעיקר מקבלת תרומות, אך גם מהכנסות המתקבלות מסדנאות בישול המתקיימות במקום (ומופעלות על ידי היזמיות) ומהשכרת המטבח בתשלום לציבור הרחב. יתר על כן, מתקיימות במקום סדנאות המאפשרות לקבל מידע אודות הפרוצדורות הכרוכות בפתיחת עסק בענף המזון וכיצד להתמודד עם האתגרים הצפויים.

עבור יזמים רבים, האתגר אינו מסתיים עם קבלתם לחממה. לאחר תום התוכנית הם נדרשים להשיג מימון להקמת העסק, ולשם כך יצרו La Cocina שיתוף פעולה עם הארגון Kiva, פלטפורמה אינטרנטית למתן הלוואות ליזמים ברחבי העולם.

בין העסקים שנפתחו לאחר סיום תוכנית החממה, ניתן למצוא דוכני רחוב,קייטרינג ומסעדות בסגנונות מגוונים: מקסיקני, קובני, תאילנדי, מאפיות וחנויות ממתקים ייחודיות ועוד.

דוכני רחוב עם אוכל ממגוון רחב של תרבויות. צילום: הדס דגן

אחת לשנה מתקיים בשכונת מישן פסטיבל אוכל בו משתתפים עסקים קטנים מהשכונה, וניתנת ליזמיות הזדמנות להציג בפני הציבור את המאכלים שהן מציעות ואת המגוון התרבותי הקיים בשכונה. מעבר לכך, הפסטיבל מאפשר לציבור להתוודע למטרה נוספת לשמה פועלים La Cocina: עידוד מדיניות שתקל על יזמים המפעילים משאיות מזון (Food trucks), שכן כיום עומדים בפני יזמים אלו מכשולים רבים הפוגעים בהזדמנות הכלכלית הקיימת בהפעלת דוכני מזון ניידים.

חשיבות נוספת שיש למקום, היא בחיבור שהוא יוצר בין נשים, מהגרות ממדינות שונות, המתמודדות עם אתגרים דומים. השיתוף והתמיכה ההדדית מחזקים אותן ויוצרים עבורן מסגרת תומכת ומעצימה ברמה האישית והמקצועית.

עידוד יזמות בקרב מהגרים – חשיבות ההיבטים החברתיים והתרבותיים

האופן שבו בחרו La Cocina להתמודד עם המציאות בשכונה יכול להוות השראה ליזמים ברחבי העולם. מה שנראה תחילה כאתגר, לעבוד עם אוכלוסיית מהגרים דלת אמצעים, הפך להזדמנות עבור תושבי השכונה והעיר כולה. השכונה הופכת יותר ויותר אטרקטיבית עבור הציבור המקומי והתיירים, העסקים נהנים מהביקוש הגובר, ומתפתחות יותר אפשרויות תעסוקה.

לעמדתי, הגישה העומדת בבסיס היוזמה, לפיה יש לאפשר לנשים להוסיף ולעשות את המלאכות בהן הן בקיאות, ולתת להן את הכלים על מנת לפתח מיומנויות אלה,היא גישה מאד נכונה בהקשר של יצירת שינויים חברתיים בכלל, ובהקשר של אוכלוסיית מהגרים בפרט.

האופן שבו מאפשרים La Cocina לנשים לפתח מיומנויות קיימות, ובתוך כך גם לשמר היבטים תרבותיים ומסורתיים של הקהילה, משקף גישה לפיה שינוי חברתי צריך להיעשות באופן המכבד את הקהילה, ומתחשב בהיבטים החברתיים והתרבותיים האופייניים לה. אין המדובר בשינוי שנעשה בכפייה, או כרוך בשינויים קיצוניים באורח החיים אלא דווקא בשינוי אשר משמר מסורת קיימת ומפאר אותה. לא אחת, יזמים חברתיים מפתחים רעיונות גדולים או מוצרים חדשניים, אך על אף הפוטנציאל הקיים לכאורה, הביצוע נכשל. אחד הגורמים לכך הינו האופן שבו נדרשים לאתגר והחשיבות הניתנת גם להיבטים תרבותיים וחברתיים.

בשיחה שקיימתי עם אחת מהיזמיות המשתתפות בחממה, מהגרת ממדינה במרכז אמריקה, התעניינתי האם המשפחה תומכת ברצון שלה לפתוח עסק עצמאי ולפרנס את המשפחה. הרי המקום פועל לקידום אוכלוסיית הנשים, דבר אשר אינו מקובל בכל חברה. בתשובתה הבהירה לי היזמת כי אכן מדובר בנושא רגיש, ובתחילה בן זוגה הרגיש מאוים מהצלחתה ומהשינוי שהיא עתידה לעבור,  אולם לאחר שהבין את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בפיתוח המיומנות, הוא החל לתמוך ברעיון ומתכוון להיות חלק פעיל בהפעלת העסק העתידי. עוד היא הוסיפה כי העובדה שהבישול שלה מהוה למעשה שימור המסורת שלהם, הדבר התקבל בצורה חיובית בקרב בני משפחתה והקהילה.

את ההצלחה של היוזמה ניתן לראות דרך סיפוריהן האישיים של הנשים. כך, בין היתר, הקימה ורוניקה את העסק El Huarache Loco, קייטרינג מקסיקני לאירועים ודוכן מזון בשוק האיכרים. למשפחתה של ורוניקה היתה מסעדה במקסיקו, וכאשר עברה לסן פרנסיסקו עבדה בעבודות מזדמנות אך בסופי שבוע המשיכה לבשל (בעיקר מתוך געגועים לטעמים של הבית ובשל מחסור באוכל מקסיקני אותנטי). הביקוש לבישולים הביתיים שלה עלה בהדרגה והיא התחילה לפעול כעסק בלתי פורמאלי מתוך המטבח הביתי שלה. ל- La Cocina הגיעה ללא כל ניסיון בניהול עסק עצמאי ופורמאלי וללא שליטה בשפה האנגלית. במהלך התקופה בה היתה בחממה של La Cocina, ובעקבות ההכשרה שקיבלה, היא פיתחה את שירותי הקייטרינג, התאימה אותם לשוק המקומי ובהמשך גם פתחה את דוכן המזון בשוק האיכרים. מיגל, בן זוגה של ורוניקה שותף פעיל בעסק ובתקופה הקרובה הם עתידים לפתוח מסעדה עצמאית.

לצפייה בסרטון אודות La Cocina ופסטיבל האוכל בשכונת מישן:

___________

לקריאה על יוזמות חברתיות נוספות מומלץ לבקר באתר כיכר אשוקה – ערוץ תקשורת ליזמות חברתית.

___________

טוב שכן קרוב מאח רחוק. בדוק.

בחיי שאנחנו יצורים מוזרים. לא רק אני, כולנו. תראו כמה אנחנו משקיעים בחברים מהילדות, מהצבא ומהלימודים. אנשים שהקשר והרלוונטיות שלהם לחיים שלנו שואפים, לעיתים קרובות, לאפס. לפחות פעם בשבוע אנחנו יוצאים לדרינק, מוזמנים לחתונה או לפחות מרימים טלפון לחבר וותיק או קרוב דרגה 8, רק מכוח האינרציה. אין לנו באמת על מה לדבר אתם, כי בפעם האחרונה שחלקנו חוויה משותפת קלינטון עוד היה בשלטון. ואחר כך אנחנו מתפלאים שהשיחה אתם הייתה שטוחה להחריד, ולאן נעלם הקסם שהיה בינינו פעם…

בינתיים, ממש מעבר לקיר הגבס הרעוע שלנו, יש לנו שכן. אנחנו פוגשים אותו כמעט כל יום, הוא סובל מאותם שיפוצים בבניין ממול, יש לו אותן בעיות עם החנייה, יש מצב שהבן שלו אפילו חולק עם הבת שלנו את ספסל הלימודים. גם הוא שמח שהקופאית החייכנית חזרה למכולת, אבל מודאג מזה שכבר שבוע אין שם קפה למקינטה. גם לו אין מקום לקשור את האופניים, ונשבר לו הגב לסחוב אותן לקומה 3 חמש פעמים ביום, והאדם הזה יכול לשדרג לנו את החיים!

עזבו את העניין עם הסוכר שנגמר. זה בקטנה. אבל הוא יכול להשקות לנו את העציצים במינימום מאמץ. והוא יכול לשים עין על הילדים כשאנחנו קופצים לסידורים (במילא הוא משגיח גם על שלו). הוא יכול להשאיל לנו מברגה, להתחלק בניקיון שביל הכניסה, ואפילו, ביום מין הימים, להתארגן יחד כדי להרים גינה שכונתית או לפנות לעירייה בעניין מצוקת החנייה. או האופניים. או הפחים. או מה שזה לא יהיה.

כל זה בשכן אחד, שעד היום יחסינו הסתכמו במלמול בוקר טוב בחדר המדרגות, או בגלישה הדדית על האינטרנט האלחוטי של השכן מלמעלה (רק עד שהטכנאי יגיע, כמובן). מעבר לזה – כלום. אבל טלפון לאחיין של הבן דוד של אימא של החותנת של סבתא של החבר מהטירונות – זה כן. זה חשוב

בפרסומות, נהוג לומר "מזל שיש את…”, או, "כמה טוב שיש מי שחשב על…”.

ובכן, יום השכן.

ממש כאן, בעוד לא יותר משבועיים.

שכנים פותחים שולחן ביום השכן - פאריז 2008 - תמונה מאתר "יום השכן"

על פי אתר "יום השכן", היוזמה המקורית* החלה את דרכה בשנת 1990 ברובע ה- 17 של  העיר פריז, עם הקמתה של אגודה בשם Paris d’Amis ("החברים בפריז" בתרגום קלוקל) שמטרתה המוצהרת היתה להיאבק בבדידות. קצת יותר מעשרים שנים אחר כך, נחגג יום השכן 2014 בשלושים וארבע מדינות בעולם, ועל ידי שכנים בכ- 1,400 ערים, וכיום המטרה חורגת מסיכול הבדידות, לטובת הרעיון האופטימי יותר של חיזוק ויצירת קשרים בקהילה המקומית.

חגיגות יום השכן - יוון 2009 - תמונה מאתר "יום השכן"

אז בפועל, מה עושים?

את יום השכן נהוג לחוג בשירה ובריקודים, באכילה ושתייה, במשחקי חברה או באף אחד מהנ"ל. אין שום מנהג, חוק או מסורת הכופים עצמם על חוגגי יום השכן, מלבד הכוונה האמיתית – להכיר את השכן. בכל מקום בעולם, בכל עיר, בכל שכונה ובכל בית – ממציאים השכנים את האינטרפרטציה שלהם על יום השכן. אצלנו בבניין, למשל, מדובר בגיוס לעישוב הגינה בלווי פשטידת תרד. אבל זה ממש לא מייצג כלום.

מתי עושים?

הו, שכאן דווקא יש חוקיות. על מנת שנוכל להרגיש בכל זאת את העוצמה (ויש עוצמה!) שבחברותא הבינלאומית, התמסד לו תאריך, שמתרחש ממש בקרוב – יום שיש ה-23 במאי (החודש, כאילו). זהו. אחר כך זה אבוד. אין יום, אין שכן ואין כלום. הלך עליכם.

מה צריך לעשות?

לדבר אתם. עם השכנים. לאסוף אותם. במודעות בחדר המדרגות, בפייסבוק, בוואטסאפ, במייל, בפתק על האופניים: “יום שישי, ה-23 לחודש, יום השכן אצלנו בחצר. תביא פשטידת ברוקולי" . זה הכול. אחר כך, אם בא לכם גם להיות חלק ממהפכה גלובלית, היכנסו לפייסוש ושתפו. אבל זה באמת פחות חשוב. העיקר שבני אדם שוב ידברו אחד עם השני. רבאק, זה כל כך אלמנטרי!

עכשיו תסלחו לי… השכן מלמטה שוב רוצה לדסקס את הפרק האחרון במד-מן. יאללה השכנים האלה… עד פה הגיעו לי…

לקבוצת הפייסבוק של יום השכן המקומי

לאתר האירופאי המרכז את כל שכני העולם

________

*גרסא נוספת למקורו של "יום השכן" שמסתובבת ברשת גורסת כי האירוע הינו תוצר לוואי של מציאת גופתה של גב’ אלזי בראון, תושבת פרבר במלבורן אוסטרליה, שהתגלתה בשנת 2001 – רק שנתיים לאחר שנפחה באופן רשמי את נשמתה. בהתאמה, יום השכן האוסטרלי התחיל תחת הכותרת "היום הלאומי בו אנו בודקים את הדופק של השכן" (לא באמת, אבל לא רחוק מזה) ולאחר מכן התפתח למסיבה הנערכת בכל שנה ב-30 באפריל. באופן אישי, אני מעדיף את הגרסא של שנת 1990, היא יותר אופטימית, ואני לא צריך לחכות לה שנה.

_________

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – פרק 7 – קואופרטיב שמרטפים

101 דרכים להאט את החיים – פרק 8 – מחליפים כלים/מכשירים

_________

כאשר חברי, ג’ושע וראיין (המינימליסטים), יצאו לסיבוב השקה ארצי של ספרם החדש, הם זכו לשמוע שוב ושוב את אותה אמירה, "אני לעולם לא אוכל להיות מינימליסט בגלל שיש לי ילדים." ולאמירה זו הם הגיבו תמיד בתשובה, "חברינו ליאו הוא מינימליסט… ויש לו שישה ילדים."

הדבר המצחיק הוא שכאשר אני התחלתי לפשט את חיי, ולהתנסות במינימליזם, אחזתי באותו קו מחשבה – האמנתי כי אין שום סיכוי שאוכל לעשות את השינוי, בגלל ילדי, או בגלל העדפותיה של אשתי.
מדהים עד כמה טעיתי.

יצאתי למסע לחקר המינימליזם, תוך שאני עוסק בניסויים קיצוניים, ועובר אתגרים מהנים עם משפחתי, והמסע הזה לימד אותי שלעולם לא אוכל להשתמש במשפחתי כבתירוץ לאי עשיית שינוי בו אני חפץ. במקום זאת, אני מצרף אותם למסע, שהופך לדרך נהדרת לבלות זמן יחדיו.

הנה מה שלמדתי עד כה.

זה מתחיל איתי. אתה לא באמת יכול לדחוף את משפחתך לשינוי אלא אם כן הם מעוניינים בו. אז מה שאני עושה זה לשנות קודם כל את עצמי, ולהוות דוגמא חיה לכך שיש דרך אחרת, ושהיא יכול להיות מעניינת ואפילו טובה יותר. אני מדבר איתם על השינוי על מנת שהם יבינו מדוע אני עושה אותו, מה גרם לי לשקול אותו, אילו צעדים אני לוקח, האם הוא קשה או לא, האם אני אוהב אותו. בראותם אותי עובר את השינוי, הם יכולים לשקול לעבור אותו בעצמם, או לחילופין להגיע למסקנה שאבא יצא מדעתו – בשני המקרים הם לפחות רואים אפשרויות חדשות.
לדוגמא, אני יכול להתחיל לעשות סדר ולפנות דברים שאין בהם שימוש מהארון ומהמגירות שלי, או להתחיל לסרוק את כל הניירת שלי לפורמט דיגיטלי, או לפנות שטח אחסון. אלה דברים נהדרים שהם יכולים לראות, ובאותו הזמן אני מאפשר להם להיות הם עצמם מבלי לדחוק בהם או לצפות שיצטרפו אלי.

משפחת בבאוטה בהרכב מלא

המינימליזם הוא שיחה. מינימליזם אין פירשו להיפטר מכל חפציך ולחיות עם מספר מועט ככל האפשר של פריטים. בתוך משפחה, המינימליזם הוא למעשה שיחה אודות מה באמת חשוב. מה הכרחי. מדוע אנו בעלי דברים ומדוע אנו עושים דברים. במקרים רבים, משפחות כלל לא מנהלות את השיחה הזו – התשובות כביכול מרומזות באופן בו הן בוחרות לחיות. אבל המינימליזם מבקש להציף את הנושאים האלה ולשוחח עליהם בפתיחות. התוצאה של שיחה כזו תהיה שונה ממשפחה למשפחה – אחדות ימשיכו לחיות באותה צורה, אותה הן רואות כטובה ביותר עבורן, אולם אחרות יחליטו לנסות ולאמץ מספר שינויים, ואין באמת דרך אחת נכונה. הדבר החשוב הוא להתחיל בשיחה, ולהניח לה להתנהל ללא הפסקה בשארית חייכם.

תתענגו על ההנאות הקטנות. אווה ואני התחלנו להפחית את כמו הפעילויות עם הילדים העולות כסף רב (אם כי לא לגמרי), ובמקום זאת התחלנו לשחק יחדיו מחוץ לבית, בפארקים ובגנים, לשחק יחדיו בתוך הבית, ולבשל יחדיו את הארוחות. אני לא אומר שאנו עושים זאת כל יום (לא תמיד יש לנו את הזמן או האנרגיה) אבל התחלנו להראות להם שדווקא הפעילויות הפשוטות ביותר הן אלה שמהנות ביותר, ושאתה לא צריך לבזבז המון כסף על מנת ליהנות מהחיים.

לראות במכשולים הזדמנויות לימוד. אם תתחילו לפשט את חייכם ולפנות את החפצים המיותרים מביתכם כמשפחה, אתם תחושו אושר גדול מהשינוי, אבל לעיתים ייתכנו עיכובים בתהליך. ביתך עלולה לרצות לפתע סט של אלף בובות זעירות שהיא ראתה באיזו פרסומות מגניבה, או שאתה עלול לקבל לפתע ערימה של דברים מבני משפחה. אירועים כאלה עלולים להיתפס כעיכובים מייאשים … או שאתה יכול לעשות בהם שימוש כדי ללמוד איך להתמודד איתם בעתיד, שאחרי הכול הם חלק בלתי נפרד מהמציאות. אם לא תתמודד עימם אתה עלול למצוא את עצמך במאבק מתמיד – יש הרבה מה ללמוד מהתמודדות עם סבא שאינו מבין מדוע אין לך כמעט דברים.

אתגרים הם דבר מהנה באופן שלא ייאמן. אני אוהב אתגרים משפחתיים, ומבין אלה הכי אהובים עלי הם אלה במהלכם אנו בודקים כיצד אנחנו יכולים להסתדר בלי "דברים". אכתוב על זה עוד בהמשך הפוסט, אולם בבסיס, הצבת אתגר היא דרך מהנה בעבור משפחה בבואה להתמודד עם ניסיון חדש.

לשנות מסורות באופן חיובי. יש הרבה דברים שאנו עושים מהסיבה הפשוטה שתמיד עשינו אותם. אבל מסורות אלה יכולות להשתנות – מדוע בעצם אנחנו צריכים לקנות כל כך הרבה מתנות בחג המולד?

קשה לשנות מסורת, קשה משום שאנשים מתעבים את הוויתור על הדבר אליו הם התרגלו. לפיכך יש להציג את השינוי במסורת כהזדמנות לעשות משהו אחר ומדהים. במקרה מתנות חג המולד, החלטנו לחסוך את הכסף שתכננו להוציא על חפצים בהם אין לנו באמת צורך, ולהשתמש בו על מנת לצבור חוויות משותפות. פארקי מים וחופשות משפחתיות כמתנה לילדים במקום לקנות להם עוד צעצועים. הילדים אולי מתגעגעים מעט לצעצועים, אבל הם מאוד אוהבים את החוויות.

דברו עם בני משפחה אחרים. כשאתם מתחילים לעשות שינויים גדולים, בני משפחה אחרים (דודים, דודות, אחיינים, סבים וסבתות וכו’) עלולים לעלות תהיות בנוגע לשינוי שאתם עוברים. זו תופעה מוכרת הנובעת מהעובדה שאתם עושים משהו שהוא מחוץ לנורמה, ושלא כל אחד מסכים איתו. בדיוק בשל כך זאת הזדמנות נפלאה לשוחח עם בני המשפחה על מה שאתם עושים, להעניק להם מידע, להרחיב את השיחה למעגלי המשפחה המורחבת. ושוב, אתם משמשים דוגמא לאנשים אלה ומראים להם שיש דרך שונה – לעיתים הם אפילו מקבלים השראה ומתחילים שינוי דומה בעצמם.

מצאו אפשריות חדשות שיחליפו את הצורך בחפצים. במקרים רבים אנחנו משוכנעים שאנחנו לא יכולים להסתדר בלי חפץ כזה או אחר, אך כאשר אנו נהיים יצירתיים, אנו מגלים שאיננו זקוקים להם באמת. אנחנו, למשל, נפטרנו מכל אלבומי התמונות שלנו והעברנו אותם לפורמט דיגיטלי, ובחלקן אנו משתמשים כשומרי מסך במחשב – במקום להניח להם להעלות אבק באלבומים שלעולם לא נפתחים, אנחנו רואים אותן עכשיו בכל יום! העברתי את כל הניירת לפורמט דיגיטלי, כולל עבודות אמנות, תעודות בית הספר של הילדים, ופתקים קטנים שהם היו כותבים לנו.

היו נוכחים בכל שלב. הדבר החשוב ביותר הוא לא השינוי שאתם עושים – אם אתם מתרכזים בתוצאות אתם עלולים לחוש תסכול מאחר ואתם לא באמת יכולים לשלוט בבני המשפחה האחרים. ייתכן ותשפיעו עליהם ותמלאו אותם בהשראה, אבל אתם לא יכולים לכפות שינוי, אתם לא יכולים לכפות דעות שונות משלכם. במקום זאת, אתם יכולים להיות נוכחים ומודעים בכל שלב בדרך, ללמוד ממנו, ליהנות ממנו, ולהיות השינוי הפנימי והמודע שיהווה דוגמא לשאר המשפחה.

כמה מהאתגרים המשפחתיים שלנו

ערכנו מספר אתגרים משפחתיים שהוכיחו את עצמם ככיפיים בצורה שלא תיאמן, הנה כמה מהם:

עברנו לגור בסן פרנסיסקו עם תרמיל גב וארגז אחד. כאשר עזבנו את עירנו גואם ועברנו לסן פרנסיסקו בשנת 2010, החלטנו לפתוח דף חדש לגמרי, ובהתאמה מכרנו או מסרנו את כל חפצינו. שוחחנו על כך עם הילדים, ולמרות שבהתחלה היססו, הם החליטו להצטרף לאתגר. כל אחד מאיתנו ארז ארגז אחד אותו שלחנו לסן פרנסיסקו, ולמטוס עלינו עם תיק גב אחד בלבד. ההחלטה הזאת הפכה את המעבר להרבה יותר קל, ואני אהבתי את העובדה שנוכל להמציא את חיינו מחדש יחדיו עם המעבר.

לחיות בלי רכב. המעבר לסן פרנסיסקו אפשר לנו להחליף את הבעלות על רכב פרטי בהליכה, שימוש בתחבורה הציבורית ושיתוף רכבים. זה היה אחד האתגרים המהנים ביותר, ואני אהבתי כל רגע ממנו. למרבה הצער, בקרוב נקבל רכב מאחר ואנו עוברים שוב, מסן פרנסיסקו לדיויס (נשתדל לרכב על אופניים ככל האפשר), אולם אלה היו ארבע שנות הליכה נהדרות.

לטייל עם תיק גב אחד בלבד. כאשר אנחנו יוצאים לחופשות משפחתיות, כל אחד מאיתנו לוקח עימו תיק גב אחד בלבד. בהתחלה הילדים לא התלהבו מהרעיון, אולם במהרה הם גילו עד כמה הטיול הופך לקל יותר ונעים כשאתה לא מתנייד עם מזוודה גדולה. זה באמת הבדל משמעותי, להיות מסוגל לעלות לרכבת, להיכנס לתחתית, לנוע בשדות תעופה ולטייל בעיר חדשה מבלי לסבול מהתכווצויות… אפילו אווה אימצה את הרעיון, דבר שלא חשבתי שיקרה בקלות, אבל היא פשוט מדהימה.

The only way to travel

אפס מתנות בחג המולד. כפי שציינתי קודם, העברנו 4-5 שנים ללא הענקת המתנות המסורתית של חג המולד, למעט מתנות בדמות חוויות חדשות אותן צברנו יחדיו.

לחיות ללא טלוויזיה בכבלים. ויתרנו על הטלוויזיה בכבלים כאמצעי לחיסכון כספי, אבל למען האמת אני אוהב את העובדה שאנחנו לא צופים בפרסומות או חיים בבית עם טלוויזיה דלוקה 24 שעות. הפרסומות הן אחת האויבות הגדולות של המינימליזם, כך שביטול או צמצום החשיפה לפרסומות הוא צעד גדול בכיוון.

________

לכל הפרקים שתורגמו עד כה בטור הרגלי זן

________

לפני פחות מחודש עלה לאוויר עמוד פייסבוק חדש תחת השם "חקלאות חברתית ישירה", ובשעה בה נכתב פוסט זה נרשמו לעדכוניו 12,715 גולשים. העמוד, למרות שניתן לטעות מקצב ההצטרפות אליו, אינו מחלק ירקות בחינם, אבל הוא כן מצליח לייצר מודל ישיר של מכירה, ועל הדרך מעורר מודעות חברתית שלדעתנו יכולה להוביל למהפכה של ממש. כל האמור זוכה לקרות באמצעות פעולה פשוטה כביכול – ביטול פערי התיווך בין החקלאים לצרכנים, על ידי עקיפת רשתות השיווק.

הנה מה שכתבו מקימי העמוד:

"אנחנו חקלאים שמעוניינים להתפרנס בכבוד.
חקלאים בערבה מקבלים בממוצע שקל אחד עבור קילו תוצרת, בעוד שברשתות השיווק אותה תוצרת נמכרת במחיר של 8-10 שקלים לקילו. לא החקלאי קובע כמה הוא יקבל על התוצרת שלו. אנחנו שולחים את התוצרת, ומגלים כמה קיבלנו עליה רק יום אחרי.

יש כאן התנהלות מונופוליסטית ובריונית שפוגעת בצרכנים ובחקלאים. מדוע לא להוזיל את מחירי התוצרת ולתת לצרכן ליהנות מתוצרת איכותית ובזול? אנחנו כאן בשביל לשמוע אתכם, ולהקים רשת חברתית שתעקוף את פערי התיווך. חקלאים וצרכנים שמעוניינים לרכוש בזול וללא פערי תיווך מוזמנים לעשות לנו לייק. ולמלא את הטבלה.

חקלאים וצרכנים יקרים – בואו ננסה משהו חדש."

ההיענות לקריאה היא כאמור יותר ממרשימה, ומכירות ישירות, שזכו לכינוי "מכירות מחאה" נערכו בשבועות האחרונים בכל רחבי הארץ, תחת הכותרת "מחאת הפלפלים". אחת הסיבות המרכזיות להצלחה הפנומנאלית של היוזמה, מעבר לאפשרות לרכוש אספקה טרייה וזולה כמובן, היא המחשבה שבוודאי חלפה בראשו של כל אדם שנחשף לטקסט הקצר – זה פשוט לא פייר.

כן, עד כדי כך, אותה מחשבה כמעט ילדותית (שהרי מבוגרים יודעים שהעולם אינו הוגן) היא זאת שלדעתנו דוחפת עוד ועוד אזרחים פרטיים להצטרף ליוזמה ולארח בביתם מכירות ספונטניות של ירקות. ואכן, קשה מאוד להתעלם מחוסר ההוגנות המצוי בבסיסו של התהליך המתואר, ממנו נפגעים הן היצרנים והן הצרכנים, והנהנים היחידים הם בעלי הרשתות הגדולות.

מחאת הפלפלים - המכירה הקרובה

העדר ההוגנות, המאפיין כמעט כל שלב בתהליך ייצור המזון המתועש, לא חמק מעיניה של תנועה מזון איטי, ובהתאמה, אחד העקרונות החשובים שחרטה על דגלה מיום היווסדה היה רעיון ה"הוגנות". בעוד שתעשיית המזון רואה לנגד עיניה את שורת הרווח הכספי בלבד, הרי שתנועת מזון איטי רואה לנגד עיניה את רעיון הטעם, ולשיטתה, מזון לא יכול להיות טעים אם היצרן לא זכה לתשלום הוגן (או חלילה נוצל בצורה מחפירה), אם בעלי החיים עברו התעללות, ואם במהלך ייצורו של המזון נגרם נזק סביבתי בלתי הפיך. נפרט בקצרה אודות שלושת הנדבכים.

יצרנים –

אחת היוזמות הראשונות של התנועה היתה הקמה של שווקי איכרים (Farmers Market), שנועדו לעשות בדיוק את מה שאנשי מחאת הפלפלים עושים – לחתוך את פערי התיווך ולאפשר לחקלאים למכור את תוצרתם ישירות לצרכנים. נכון להיום פועל שוק איכרים שכזה במספר מוקדים בארץ, אולם הוא אינו עונה לחלוטין על עקרונות התנועה, אשר דורשת כי החקלאים עצמם ישתתפו בניהול המיזם – בארץ שוק האיכרים הינו פרי עבודתן הקשה של שתי נשות קולינריה ועסקים, שיר הלפרין ומיכל אנסקי, אשר משכירות את דוכני השוק לחקלאים. אין בכך כמובן בכדי להפחית מחשיבותו – מדובר במיזם שמאפשר לחקלאים קטנים שאינם זוכים לייצוג ברשתות הגדולות למכור את מרכולתם ברווח הוגן, ולצרכנים לרכוש תוצרת טרייה ועונתית שלא נשמרה חודשים ארוכים במקררים תעשייתיים.

פערי התיווך הם כמובן דוגמא עדינה לחוסר ההוגנות המאפיינת את תעשיית המזון. כיום, יותר משמונים אחוז מהקקאו בעולם מופק בחוף השנהב וגאנה.בעקבות קמפיין שכונה "שוקולד דמים" (כינוי שאומץ בעקבות המושג יהלומי דמים), חברות שוקולד גדולות חתמו על אמנות והתחילו לקנות רק קקאו שתהליך הפקתו לא הוביל לרצח ילדים. לא נרחיב על מחנות העבודה לילדים בקטיף קקאו, מספיק לציין כי אנשים הבינו מהר מאד ששוקולד שקשור לרצח ילדים לא יכול באמת להיות טעים.זה היה אולי משפט פופוליסטי, משפט המקשר רצח לטעמו של שוקולד, אך ברוב המקרים זהו משפט נכון. תעשיית המזון העולמית מתעללת, מנצלת וגם הורגת כדי להגדיל רווחים. גם אם אתם קונוסרים גדולים של אוכל תתקשו לבלוע את זה, מעבר לעובדה שמדובר בפשע, זה כאמור פשוט לא טעים.

בעלי החיים –

תנועת מזון איטי אינה מטיפה לצמחונות או לטבעונות, ומרבית חבריה יתקשו לוותר על סטייק עסיסי. עם זאת, היא כן דורשת כי בעלי החיים יזכו לקבל יחס הוגן – בשרה של פרה שעברה התעללות, או בשרו של עוף שגודל בכלוב סוללה וניזון מתירס וקמח עצמות, פשוט אינו יכול להיות טעים לתפיסתה.

בדרישה זו ליחס הוגן יש משום החרגה מיידית של תעשיית הבשר בכללותה – כל תרנגולת או פרה שעברה דרך בית מטבחיים תעשייתי ככל הנראה עברה התעללות ברמה כזו או אחרת, כך שבפועל, תנועת מזון איטי למעשה שוללת את מרבית מוצרי הבשר המתועש – נקניקיות, המבורגרים, נקניקים פרוסים ופסטרמות למיניהן הן החשודים המיידיים, אבל לא רק. רובו ככולו של בשר העוף הנמכר בארץ מקורו בכלובי סוללה של תנובה, ומרבית בשר הבקר הנמכר בארץ מקורו ביבוא של עגלים, אשר זוכים לעבור גיהינום אמיתי.

אז איך למרות כל האמור ניתן לצרוך בשר באופן הוגן? בעבר כתבתו באתר זה על יוזמת "יום שני בשרי" (על משקל יום שני צמחוני, רק הפוך) במידה ונפחית את צריכת הבשר שלנו נוכל לאכול בשר איכותי וטעים. זה דורש כמובן מעט עבודה: תעברו בין האטליזים הקרובים אליכם. הימנעו מכניסה לרשתות שיווק גדולות והעדיפו מקום שיש מאחוריו מישהו עם פנים. תשאלו את האיש באיטליז מאיפה הבשר מגיע. אמרו לו מה אתם מעדיפים. יתכן ותרנגול אורגאני שגודל בשטח פתוח יעלה כפול, אבל זה בסדר, כי עכשיו אתם אוכלים פחות והעלות מתקזזת. תעדיפו טלה על פרה. טלה הוא בגידול מקומי. פרה בדרך כלל לא. תתעניינו אצל הקצב. תאמרו לו שתהיו מוכנים לשלם יותר עבור תוצרת מקומית ועבור בעלי חיים שלא עברו התעללות. בסופו של דבר אתם לא תשלמו יותר אם רק תאכלו פחות.

עופות חופש אמיתיים, ממשק "אורגני טרי", ממש כאן בישראל

"יום שני בשרי" יכול להפוך את צריכת הבשר לחגיגה אמיתית בגלל שסוף סוף תוכלו לדעת בוודאות שהבשר שאתם אוכלים הוא באמת טוב.שהוא מגיע מחיה שאכלה עשב ולא תירס, שרעתה בשדה פתוח, שלא סבלה יתר על המידה ומעל ומעבר למה שנחוץ, שהוא טרי, מקומי, בריא, וכתוצאה מכל זה, טעים.

אדמה –

הפוסט מתחיל להתארך אולם לא ניתן לסיים אותו מבלי להזכיר את רעיון ההוגנות כלפי הסביבה, אשר כמו כל דבר אחר בתנועת מזון איטי, לא נועד אלא להבטיח את הישמרותם של הטעמים השונים. התנועה מקדמת חקלאות בת קיימא מתוך הבנה כי רק חקלאות שכזו תוכל לשמר את המגוון הביולוגי הרחב, ותאפשר לאדמה להתאושש ולחזור לעצמה על מנת שתוכל לספק מחזור נוסף של גידולים איכותיים וטעימים.

מומלץ להציץ בסרטון הזה, החל מדקה 03:20, בו מסבירים מומחים כיצד החקלאות המודרנית מעקרת את האדמה שלנו מכל המינרלים החשובים שנדרשים לנו, ואמורים להיות נוכחים במזונות שאנו מגדלים. להעדרם של מינראליים חיוניים מהאדמה יש השלכות בריאותיות משמעותיות, ולא פחות חשוב, השפעה ישירה על טעמם של המזונות.

צרכנים –

למעט משפחה קרובה, ספק אם יש עוד משהו כה יומיומי בחיינו, שלו השפעה כה גדולה על בריאותנו והנאתנו, כמו המזון שאנו אוכלים. ישנם כמובן אנשים המתייחסים למזון כאל "דלק" בלבד, אולם בעבור מרביתנו, האוכל ממנו אנו ניזונים כולל בקרבו רבדים שונים של זיכרונות, מסורות, תרבויות וטעמים רבגוניים.

מרגע שאנו מבינים שהוגנות היא חלק מהותי בטעמו הסופי של המזון, כל שנותר לנו לעשות זה לאמץ חלק מהרעיונות שנסקרו כעת בטור: לקנות ישירות מן המגדלים, להפחית את צריכת המזונות מן החי, לשלב מוצרים אורגאניים ככל האפשר, לחפש מוצרי סחר הוגן, והכי חשוב, אף פעם לא להתבייש לשאול ולחקור מהיכן הגיע המזון שאנו עתידים לאכול.

_________

הפרק נכתב על ידי עמית נויפלד ורפרם חדד, מתאם תנועת סלואו פוד בישראל

לכל הפרקים בטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד"

_________

ברשימה זו יש סודות מקצועיים של המשוטטת, והיא בעצם מעין הזמנה לצאת לרחובות. אני כותבת אותה כבר כשנתיים, אבל איכשהו לא מצאתי את הרגע הנכון לפרסם אותה. ההזמנה מאתר סלואו לכבוד יום המשוטט/ת הבינלאומי/ת שחל ב-19 ביוני, נראתה לי כמו הרגע הנכון לכך. מקווה שתקבלו ממנה השראה.

משוטטת

ברחובות כל אחד רואה דברים אחרים, ויש כאלו שאינם רואים דבר

היום אני יודעת שהרחובות הצילו את חיי. בשנת 1982 הייתי בתקופת משבר. אחרי שחוויתי טראומה אישית, נסעתי לפריז לשנה, שאותה ביליתי בעיקר ברחובות העיר. כשיצאתי שם לרחוב גיליתי לראשונה שאני יכולה לצאת מתוכי החוצה – לשכוח מעצמי ולהניח את הכאב הגדול בצד, להיבלע אל תוך אינסוף הגירויים שהרחוב מציע ולספוג לתוכי רגעים של שמחה. ברחוב הייתי מישהי אחרת שצועדת בסביבה זרה, מקשיבה לשפה זרה, טועמת טעמים חדשים, פוגשת מראות חדשים ואנשים שמתלבשים ומתנהגים אחרת ממני. אז, לפני שנים, לא ידעתי את הערך הגדול ואת התענוג שבשיטוט, רק הרגשתי צורך עז ולא מודע ללכת ברגל, לשוטט. היום, ממרחק של זמן, אני כבר יודעת.

לכבוד יום המשוטט/ת הבינלאומי הצאלון מפגין את שיא פריחתו

לפני ארבע-עשרה שנים, כמהגרת מחיפה לתל אביב, גיליתי מחדש את התענוג שבשיטוט בעיר לא מוכרת. גם היום הרחוב מרומם ומשמח אותי. ולא רק אותי. סופרים ואמנים כבר גילו לפני שכל מי שמחפש רעיון, מי שיש לו יום אפור או מצב-רוח רע, מי שהבדידות מעיקה עליו, יכול לצאת החוצה ולהתמזג בשפע החושי האדיר שהרחוב מציע. כאן, בנקודת עצירה כלשהי, אקראית ומשתנה, אפשר לראות את הדברים אחרת, לשים לב לאיש שמג’נגל ברמזור אדום על הכביש, לספרים או לנעליים שמישהו פינה לספסל, לחייך למראה רוכב אופניים שלתרמילו מוצמד תרנגול פלסטיק ענקי, לשמוע קטעי שיחות שמגרים את הדמיון.

וזאת המשמעות של שיטוט בעיני – לצאת מתוך עצמך אל תוך העיר, ולתת לעיר להיכנס אלייך.

מבט מגג בקרית המלאכה מחדד את השוני בין אזורי העיר

שיטוט מהנה לא יכול, מבחינתי, להתרחש באזורי המגורים ההומוגניים, הנקיים והמסודרים בצפון תל אביב. בשביל שיטוט מעניין צריך להרחיק לאזורי השוליים, למרכז ולדרום העיר. חלק מחוויית השיטוט זה להתנתק מסביבת הבית ולהתמסר לזרות שבאזור אחר. בסביבה לא מוכרת אנו נהיים דרוכים יותר, קצת כמו בחו"ל, ונכונים לקלוט יותר. נכון לעכשיו, יש לי את הזכות לגור בעיר שיש בה אזורים רבים שהזדקנו והתבלו, ואזורים אחרים שמיועדים להריסה. לשם אני נמשכת – למערב פלורנטין, לסביבת צומת קרליבך בין דרך בגין והמסגר, לרחוב קיבוץ גלויות או ליפו.

רגע פואטי שמחייב קליק בנוה צדק

ברגל או באוטובוס אפשר גם לשים לב למעבר המרתק בין אזורי העיר. אוטובוס הוא בעצם מיקרוקוסמוס שחולף בעיר, ומחבר בין חלקיה השונים. השבוע ראיתי אישה שנכנסה לאוטובוס, חלצה נעליים והניחה את רגליה על המושב לידה, על גבי כרית שהביאה איתה. הנוסעת שישבה מולה התחילה לצעוק עליה בעברית עילגת, ואז הן עברו לרוסית והמשיכו לצעוק. הקווים האהובים עלי הם 25 ו -125, שמובילים אותי לדרום העיר. אני יכולה לבחור אם לרדת בלוינסקי או בפלורנטין, או בעלייה פינת סלמה, שמובילה לקריית המלאכה. משם כבר הרגליים מחליטות.

צופים לרגע על סצנה שמצלמים לסרט. התפאורה בסטייל פלורנטין

בזמן שיטוט, ראשי מתרוקן מהרהורים יומיומיים. העיניים הן שמובילות אותי, ועם השנים פיתחתי ראייה חדה ומודעות לפרטים. ברחוב נפתח לי מרחב חדש של ראייה. כשאני ברחוב, אני לא שומעת רעש – כל הרעשים הופכים לרקע, ואני שקועה כל כולי במראות החולפים. אני מניחה שאצל כל אחד יש חוש אחר שמוביל אותו – חוש הריח, חוש השמיעה או הטעם, אבל אצלי העיניים הן הכלי העיקרי. העיניים והסקרנות – גגות לטפס אליהם, קיצורי דרך שמושכים אותי לעבור בהם, חצרות אחוריות שמזמינות אותי להיכנס אליהן.

תענוג לגלות חנויות של פעם כמו את חנות המברשות ברחוב הרצל

אני רק מתחילה בשיטוט – וכבר אני מוצפת. הרחוב מציף את כל החושים בו זמנית והם נכנסים לפעולה בווליום גבוה. האדרנלין מתחיל לזרום, ולא רק האדרנלין, גם האסוציאציות – כל פרצוף, גוף או תלבושת, כל חלון ראווה, מזכירים לי משהו או מישהו. הומלס שישן בפינת הרחוב על ערימת מזרונים, גורם לי לאלף ואחד זיכרונות ומחשבות. סנדלר ברחוב עליה נראה לי כל כך אחר מהסנדלר ברחוב באזל. מקבצת נדבות זורקת אותי לרגע לפריז. וגם האמפתיה פועלת – אנשים שאני פוגשת, שמספרים לי דברים, גם הם מזכירים לי אנשים, אירועים. מצאתי שברחוב אני מישהי אחרת, פתוחה לעולם, לשיחות קטנות ומזדמנות, לסצנות חולפות, לקטעי מראות. אני מחייכת לעוברים מולי, לעומדים לצידי ברמזור.

פגישה מקרית לגמרי עם שלט נוסע שיעלם תוך שניות - טומנת הבטחה

כשאני משוטטת, תחושת הזמן שלי משתנה. אני נכנסת לבועה מחוץ לסידורים, למטלות ולהתחייבויות. כל אלה יכולים להישאר לרגע כרשימות על פתקים, ולחכות לי בבית, על השולחן. אני שוכחת מהתור לרופאה, מהשדרוג בסלקום והשירות למכונת הכביסה. אני גם אף פעם לא יודעת מתי אחזור הביתה. שיטוטים דורשים ממני ריכוז וזמן. לפעמים זה ממש מעייף!

גם תחושת המרחב משתנה. כשאני מתרחקת מהבית, מאבן גבירול ומדיזנגוף, ומגיעה לאזור שהארכיטקטורה והייעוד שלו שונים, כל החוויה משתנה. זה מתבטא בגירוי החושי ובקצב ההליכה, בזווית של המבט, באנרגיות ובתחושה הכללית שהמקום מעביר לי. בגלל עומס הגירויים בכל פעם רואים רק חלק קטן מהקיים, ולכן, בכל פעם שאני יוצאת לשיטוט, גם באזור שבו טיילתי פעמים רבות, אני מגלה משהו חדש.

שלושה ענקים מסתתרים ומתגלים למשוטטת/ת בין בנייני קרית המלאכה

אני תמיד יוצאת לבד. מכירים את המשפט: "תראו איזה יופי"? הוא לא בשבילי. אם אני לבד, אני לא צריכה להגיד תראו איזה יופי, ולא צריכה לדבר בכלל. כשאני לבד אני מדברת רק עם עצמי, ותוך כדי הליכה כבר מתחילה להמציא סרטים, לנסח בראש את המילים שלי, את הרשימות שלי, הרעיונות שלי. אתמול, למשל, בצומת באלנבי, ראיתי איש בן 70, עם מגפי בוקרים וקוקו לבן, עם רגל על הכביש רכוב על אופנוע ישן. הוצאתי את המצלמה ושתי תיירות נעצרו לידי, והתחלנו לצחוק ולדבר בצרפתית. זה לא היה קורה אם לא הייתי מוציאה את המצלמה. ולא הייתי מוציאה את המצלמה אם הייתי הולכת עם חברה, כי אז לא הייתי רואה.

כותבת

לתרגם את החוויה של הרחוב למילים

ואז אני באה הביתה. ומתיישבת. ומורידה את התמונות למחשב. וכותבת. וזאת ההתרגעות שאחרי האקשן. ואני לא צריכה לחשוב – רק לתת למוח לרוקן את הפלט ולתת לאצבעות לרוץ, ודבר מוביל לדבר – התמונות נותנות עומק לטקסט, והטקסט נותן משמעות ומרחב לתמונות, והכול מתחבר לחוויית שיטוט אחת.

בגלל שהרחוב מציף בגירויים הוא לא מאפשר לי חשיבה רציפה, במוחי חולפים קטעי מחשבות ובכל רגע נתון אני רואה עוד משהו שמושך את תשומת ליבי: חלון, בניין מתפורר, גרפיטי מצחיק, דלת חלודה, ציור על הקיר. זאת הסיבה שאני כל כך אוהבת את הרחוב, כי הוא תפור בול לאישיות הרבגונית שלי, ואולי הוא גם נותן לי את הלגיטימציה שאני צריכה כדי להתפזר לכל מיני כיוונים, כמו בהפרעת קשב. אבל כל זה משתנה כשאני מתיישבת לכתוב – הכתיבה בשבילי היא החיבור בין החוטים של המחשבות. ליצור רשימה, בשבילי, זה כמו להרכיב פסיפס.

על מה אני כותבת? הרחוב הוא שקובע, אני יוצאת ומתמסרת אליו בחדווה, סומכת עליו ומאפשרת לו להוביל אותי גם לפינות חשוכות. תוך כדי שיטוט אני מרוכזת בניסיון לקלוט את מה שהרחוב מציע, וגם ביצירה של קומפוזיציות דרך העדשה של מצלמת ה-Canon G9 שלי (אם זאת יציאה ארוכה), או האייפון 5 (ביציאה קצרה). כך, בתוך השחרור המוחלט, צצים האוצרות האמיתיים – הרעיונות הכי טובים, לרשימות, ובכלל.

לפעמים, כשאני צועדת, המילים כבר מתנסחות ונכתבות בראשי מאליהן. תוך כדי אני נזכרת בתמונות ספציפיות באוסף הצילומים הגדול שיש לי על המחשב ושמתאימות לרשימה. לפעמים אני אפילו בוחרת מראש על מה להסתכל. מגדירה לעצמי נושא. ואז, הרחוב מתאים את עצמו אלי. אם, למשל, אני רוצה לכתוב או לצלם חלונות, ויוצאת לרחוב עם המחשבה הזאת, אני רואה כל מה שאני צריכה תוך שעה קלה, כאילו כל החלונות רק חיכו שאסתכל עליהם.

היא וגם אני פנויות לסרנדות

באתר שלי, המשוטטת, אני מעלה כל פעם רשימה שהיא שילוב בין מילים ותמונות. כתיבה כזו היא צורת הביטוי המושלמת בשבילי, והיא משקפת את האופן שבו אני חווה את הרחוב – שילוב של מראות, טעמים וריחות שאני סופגת. זאת יצירת האמנות האישית שלי, קולאז’ שהוא בעצם חוויה, דרך לא-מחייבת לכאורה שבה אני יכולה לבטא את עצמי ולהעביר לקוראי את האהבה שלי לרחוב.

________

לבלוג המומלץ של אלישבע "המשוטטת"

________

כמו מרבית צורות החיים מבוססות הפחמן המצויידות בזוג עיניים ואוחזות באינטילגנציה בסיסית, נחשפתי גם אני במהלך השבוע האחרון לפרץ לאומי של דאגה כנה באשר לגורלה של מדינתנו הקטנה בכלל, והביטחון התזונתי של אזרחיה בפרט, אשר נבע מעסקת המכירה של תאגיד תנובה לידי חברה המצויה בשליטת הממשלה הסינית. החל בראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, וכלה באחרון הטוקבקיסטים, דומה שלא היה כמעט אדם אחד במדינה שלא הביע את עמדתו המלומדת באשר להשלכותיה של העסקה (מי לטוב ומי לרע), ולפיכך אחסוך מכם את דעתי ורק אציין בקצרה שמדובר במהלך נפלא, שיכול לראשונה לאפשר להמוני אדם לחגוג את חג השבועות בצורה נאותה.

כפי שכתבתי באתר זה בעבר, חג השבועות תמיד היה מהחביבים עלי. ראשית, בניגוד לרוב חגי ישראל האחרים (יום העצמאות, חנוכה, פסח ופורים) אשר אותם ניתן לסכם במילים: "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, מתי אוכלים?" הרי שבשבועות, כמו גם בראש השנה, יש אווירה חיובית ואופטימית שאינה נובעת ישירות משובל הדם ההיסטורי שהותיר אחריו החג. שנית, כילד זכיתי לא פעם ולא פעמים להיות נוכח בטקס הבאת הביכורים שנערך לרגל החג בקיבוץ דפנה, שסבי וסבתי היו ממקימיו. התהלוכה הארוכה של הילדים הנושאים בידיהם את פרי האדמה, כמו גם את הוולדים האחרונים מהדיר, זכורה לי כאירוע מלא שמחה, הוד והדר, שכיום ניתן לראות שכמותו רק בסרטים על איימישים שסיימו לבנות אסם תבואה. רק דבר אחד הטריד אותי בחשבון הסופי של החג, והוא מנהג אכילת הגבינות שכמו יצא מכלל שליטה.

נכון, לכל חג יש את מנהגי האכילה שלו שמתקשרים רק באופן אקראי לתוכן החגיגה, אבל עניין הגבינות נמצא לדעתי בסקאלה שונה לחלוטין. כל ניסיון לברר את מקור המנהג, החל בויקיפדיה וכלה בספר "חגים ומועדים לזאטוטים" מסתיים במפח נפש: "למנהג אכילת מאכלי החלב ישנם הסברים רבים…" משפט אשר בעצם רוצה לומר: "אנחנו לא באמת יודעים". עם סיבה או בלי סיבה, כשבועיים לפני החג אנחנו מתעוררים לעולם שמורכב מכשבעים אחוזים מים ושלושים אחוזים פרסומות לגבינות.

ייתכן והסיטואציה לא היתה מעוררת בי חוסר נחת אלמלא במהלך השנים נחשפתי יותר ויותר להשלכות של אכילת מוצרי חלב, ולאופן ייצורם – לא הלאה אתכם בתיאורי זוועות כאלה ואחרים, חבל לבזבז פיקסלים טובים על מילים כשאפשר פשוט לשתף את התמונה הזאת.

בקרוב, סימון על אריזת הקוטג' - יוצר מפרה צולעת/מדממת/מפרישה... (תמונה באדיבות אתר אנונימוס)

איך שלא נסתכל על זה, כל מוצר מזון המגיע מן החי, אשר הופק בהליך ייצור תעשייתי והמוני, יהיה בסבירות גבוהה ספוג בסבל והפרשות, ובהתאמה, לא יכול להיות טעים בהגדרה (לפחות בהגדרתה של תנועת סלואו פוד), מה שמוביל אותי בחזרה לעסקת מכירת תאגיד "תנובה", יצרנית מאכלי החלב הגדולה בישראל. יותר מהעובדה כי התאגיד המדובר כבר היה בשליטה של ידים זרות (בריטיות לצורך העניין), הפתיעה אותי התגובה החריפה כנגד העסקה מהסיבה הפשוטה שאיש לא כופה עלינו להמשיך ולרכוש את מוצריה של חברת "תנובה". באופן תיאורטי, אם כל אזרח שהביע את דאגתו במהלך השבוע האחרון היה מפסיק לרכוש לאלתר את מוצרי התאגיד, הרי שבתוך שלושה חודשים היו הסינים נשארים עם מספר לא מבוטל של נכסי נדל"ן מניבים, וכמות בלתי נתפסת של גבינה מקולקלת וריחנית. במילים אחרות, "תנובה" היא לא נכס אסטרטגי אמיתי של מדינת ישראל, כל קיומה תלוי בנכונות שלנו להמשיך ולרכוש את תוצריה, חלב, ביצים וגבינות.

אלה מכם הרוצים להעניש את החברה מוזמנים לעבור ולרכוש קוטג’ מבית היוצר של תאגיד "שטראוס", או גבינות ממחלבות "גד", אבל האופציה הטובה יותר היא לעבור ולצרוך גבינות אמיתיות ואיכותיות, מיצרנים קטנים ופרטיים, המופקות מחלב עזים וכבשים. מבין כל המלל שעלה ברשתות החברתיות בשבוע האחרון אני אצטט ברשותכם את הסטטוס של ידידי רפרם חדד מתנועת סלואו פוד:

"אני קם וכל הפיד שלי מלא על תנובה. אז משהו קטן, לא יודע מה יש לאנשים נגד הסינים. אולי העובדה שהם עם עור צהוב. תתנחמו בעובדה שהבעלים הקודמים של תנובה, הבריטים, גם כבשו פעם את סין ואולי הכניסו לשם ערכים לבנים. ובלי קשר לגזענות או לא גזענות או ׳מה ישראלי בעינך׳ ושטויות אחרות. אל תאכלו תנובה, אל תאכלו מולר, אל תאכלו תאגידים. תאגידי חלב, בשר, ירקות. תאכלו מקומי. תאכלו פחות תוצרת מן החי. תשתו חלב שאתם יודעים מאיפה הוא הגיע וגבינה שאתם יודעים מה הכניסו לה. תתמכו בגבנים קטנים ואם יקר לכם, תאכלו פחות. יקר פי שתיים? תאכלו חצי ותאכלו עוד עגבניות. ככל שתתמכו ביצרנים הקטנים, המחיר גם ירד והם ירוויחו יותר. וגם אתם"

עד כדי כך פשוט. אני אינני טבעוני, אולם בשנים האחרונות אני נמנע כמעט כליל ממוצרי חלב, וממעט גם באכילת ביצים. כשאני כבר כן רוכש גבינות, אני דואג שהן יהיו מחלב עזים ומתוצרת של מחלבה קטנה ומקומית, כזו השייכת לדיר עצמו. המוצר אמנם עולה לי יותר כסף מרביעיית קוטג’ בסופר, אבל מכל הבחינות האחרות אין מה להשוות: אני תומך בעסק קטן ולא בתאגיד, אני אוכל מוצר שהגיע מחיה שלא עברה התאמה גנטית לתפקידה או סבלה מהתעללות לשמה (בסבירות גבוהה), וחשוב מכל, אני אוכל מוצר בריא וטעים. בנוסף, מאחר ואני צורך מעט גבינות, בסופו של דבר אני גם משלם פחות. מה שנכון לרעיון "יום שני בשרי" אותו אני מפיץ ברחבי הרשת, נכון גם לגבינות – תצרכו פחות, תשלמו פחות, תהנו יותר.

וזאת בדיוק הסיבה שמכירת תנובה לסינים היא סיבה לחגיגה אמיתית – בעבור המוני ישראל הפטריוטיים זאת הזדמנות של פעם בחיים להיגמל מאותן גבינות רכות וריריות המיוצרות מחלב בקר ומוגשות בקופסאות פלסטיק ממותגות, ולהחליפן בגבינות איכותיות מחלב עזים או כבשים, לתמוך בעסקים וגבנים קטנים ומקומיים, ולזכות סוף סוף לאכול בחג השבועות מוצרים שראויים לזכות לתואר "גבינות".

ורק כדי שלא לדבר באוויר, הנה רשימה של גבנים ומחלבות קטנות מהאתר המומלץ של ד"ר אורי מאיר צ’יזיק, מומחה לתזונה מקומית. לרשימה זאת מן הראוי להוסיף גם את דני ברזילי ממשק הנוקד (טלפון 04-9566062) ואת שי זלצר, איש הגבינות מהסטף (טלפון 02-5333748)

הרי לכם דרך טובה וראויה לשדרג את חג השבועות הקרוב – בחרו לכם גבן אחד מן הרשימה, סעו אליו (ניתן לשלב עם טיול באזור) ורכשו ממנו את הגבינות לערב שבועות – אנחנו אולי לא יודעים למה אנחנו אוכלים גבינות בחג הספציפי הזה, אבל אנחנו בוודאי ובוודאי יודעים שזכותנו לאכול גבינות טובות. ואל תשכחו, מילוי אחר ההמלצות המופיעות בפוסט יכול להשפיע על הביטחון התזונתי של מדינת ישראל.

__________

באותו נושא
הכל אודות חלב

__________

בעשור האחרון אנו עדים לגידול דרמטי בעיסוק באופני חיים המוגדרים כמינימליזם או פשטות מרצון – כתבות בעיתונים, ספרים, סרטים, וגם לא מעט בלוגים ואתרים (שאנו גאים להימנות עליהם), עוסקים באדיקות ברעיון החזרה לחיים הפשוטים. את הפריחה הנוכחית נהוג לייחס לעלייתה של התנועה הסביבתית, ולהבנה המחלחלת בציבור הרחב כי תרבות השפע, בה אנו לוקחים חלק כמשתתפים פעילים, פוגמת הן בסביבה והן באושרנו הפרטי. עם זאת, אל לנו לטעות ולחשוב כי רעיון הפשטות מרצון הינו המצאה של העת המודרנית הכורעת תחת עצמה.

הטור הנוכחי מבקש להוקיר תודה ולהציג בפני הקוראים את גדולי המינימליסטים מן העבר, ולעשות זאת ללא סדר כרונולוגי מחייב. בנוסף, הטור, כמו עוד אחרים באתר, הינו טור פתוח, ואתם מוזמנים להציע מועמדים ראויים מן ההיסטוריה האנושית, שהוכיחו שבכל תקופה, דלה בחומר ככל שתיראה לנו כיום, היה מקום להבנה שיש כזה דבר "יותר מידי".

וכך, ללא הקדמות נוספות, קבלו את דיוגנס – 412 לפנה"ס עד 323 לפנה"ס – פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים שחי ופעל באתונה. כילד לאב בנקאי, החל דיוגנס את דרכו המקצועית בעסקי ההון, אולם לפי המקורות המצויים בידינו היו האב והבן מעורבים בפרשה של השחתה וזיוף של מטבעות בעקבותיה הוגלה הבן מעירו סינופ.

כמקובל בסיפורים העוסקים באותם ימים, פנה דיוגנס להיוועץ באורקל מדלפי, וזה האחרון השיב לו כי עליו "להשחית את ההון", רעיון אותו פירש כהשחתת סדרי הכוחות, הערכים והמנהגים המקובלים באותה תקופה.

נאה דורש נאה מקיים. עם הגיעו לאתונה החל דיוגנס לאמץ אורח חיים מינימליסטי קיצוני, אותו שילב יחדיו עם בוז לכל סוג של תלות. הוא בחר ללבוש את האריגים הגסים ביותר, לאכול את המזון הפשוט ביותר, לישון על הרצפה (או בתוך חבית גדולה אשר שמשה לו כקורת גג), ולפי דבריו שלו, בחר לחיות "חיי כלב" וזאת משום שכל שאר הצרכים אינם אלא מותרות המפריעים לחיים הטבעיים.

דיוגנס בחבית מוקף חברים (צייר:Jean-Léon Gérôme)

לאורח חיים זה התלוותה משנה סדורה שהפכה אותו לאחד הפילוסופים הציניקנים החשובים, כאשר בבסיסה עמדה התנגדותו הנמרצת לחומרנות והנהנתנות שכה אפיינה את תושבי אתונה באותה תקופה. למולם הציג דיוגנס את החיים הפשוטים והחזרה לטבע כאידיאל העליון. ההתנגדות לצבירת הממון ולתאוות הבצע ניצבה יחדיו עם התנגדותו לסדר ולהיררכיה החברתית שהיתה נהוגה אז, כמו גם היום – החנופה, הקשרים, אוכלי החינם – סיפור ידוע אחד (מבין רבים המסופרים אודותיו) מתאר שיחה קצרה אותה ניהל עם אריסטיפוס, תלמידו לשעבר של סוקרטס, אשר ניגש אליו בעת ששטף עדשים לארוחה:

"אם תלמד להחמיא למלך", אמר אריסטיפוס, "לא תיאלץ לרחוץ עדשים".
"אם תלמד לרחוץ עדשים", השיב דיוגנס, "לא תיאלץ להחמיא למלך".

בהתאמה לסלידתו מהסדר החברתי, דיוגנס היה האדם הראשון שהציג את עצמו כקוסמופוליטי, וכאזרח העולם הגדול – לדבריו, כל בני האדם הם אחיו (ולהם הוסיף גם את כל בעלי החיים). את המעט שנדרש לו לשם כלכלתו השיג דיוגנס באמצעות קיבוץ נדבות, אולם אנחנו יכולים לעשות זאת גם באמצעות עבודות זמניות או חצאי משרות.

על דיוגנס, כאמור, סופרו לא מעט אנקדוטות משעשעות (את חלקן ניתן למצוא בערך אודותיו בויקיפדיה, עליו גם מבוסס הפוסט הנוכחי) אולם ייתכן והמוכרת מביניהם היא אודות המפגש הקצר שלו עם אלכסנדר מוקדון:

כאשר אלכסנדר הגדול פגש בפילוסוף החכם והנערץ הוא ביקש לדעת האם יש דבר מה שיוכל לעשות למענו. על כך ענה דיוגנס בקצרה, "כן, זוז, אתה מסתיר לי את השמש".

דיוגנס ואלכסנדר הגדול (צייר: Caspar de Crayer)

מכירים את הסיפור על האיש שישב בשדה שלו תחת עץ תפוחים ואכל מפריו, ואז בא אליו איש עסקים ושאל אותו מה הוא עושה כל היום, ולמה הוא לא נוטע עוד עצים, פותח עסק והופך לטייקון תפוחים, וכל זאת על מנת שבסופו של דבר יוכל לרבוץ בנחת תחת עצו ולאכול מפריו? ובכן, הסיפור הזה היה יכול להיות הרבה יותר קצר אם רק דיוגנס היה מעורב בשיחה.

אז מהיום הרי לכם עוד תשובה עניינית לכל שאלה מטרידה הנוגעת לעבודה, לקריירה, לתשלום חשבונות בזמן, להצעות לרכישה של מוצר מיותר, או לכל תהייה כללית הנוגעת ל"מה אתם עומדים לעשות עם החיים שלכם" כאשר ברור כי כל תשובה אפשרית לה הנה כזו הנמדדת בכסף – זוזו, אתם מסתירים לנו את השמש.

_______

באותו נושא

כל הפרקים בטור 101 דרכים להאט את החיים

כל הפרקים בטור המינימליסטים

כל הפרקים בטור הרגלי זן

_______

זאת היתה נסיעת רכבת ארוכה במיוחד, ומעט העיתונים שפוזרו בקרון היו באיטלקית. מצאתי את עצמי משתעמם למוות, ועל מנת להעסיק את עצמי התחלתי לשרבט עצות והמלצות לקוראים דמיוניים, שהלכו והתגבשו לכלל מדריך צנוע אך אפקטיבי למטיילים המבקשים לנדוד בעולם – מדריך הטרמפיסט לפלנטה, אם תרצו – מה עוד צריך (חוץ ממגבת) כדי לצאת לחופשה בעלות נמוכה ומחוץ למסלולי התיירים השגרתיים.

מנצל את ההמתנה בתחנת הרכבת כדי לייבש את הכביסה מהבוקר. שימו לב למחברת הכחולה בצד ימין. ניהלתי בתוכה רשימות שחלקם מצאו את דרכם אל הפוסט הזה.

אני מאמין שכל אחד יוכל למצוא בפוסט הנוכחי, ובבאים המתוכננים, טיפים שיועילו לו (איך להשיג טיסות מוזלות למשל), אבל המידע מכוון יותר למטיילים צעירים, או לאנשים שהפרוטה אולי אינה מצויה בכיסם אבל פנאי לטייל בנחת יש להם, ושאינם זקוקים ליותר מארבע קירות וגג שאינו דולף על מנת להניח את הראש ולהירדם.

כל אחד יכול לטייל. זה לא צריך להיות פרויקט מורכב מידי או יקר מידי. כל מה שאדם מהישוב צריך על מנת לצאת לטיול ראוי לשמו זה מעט ידע והכנה הולמת. ובדיוק בשביל זה אני כאן. אבל ראשית כל, כמה מילים אודותי.

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי טבע וטיולים, אבל התחלתי להיכנס לתחום ברצינות רק אחרי הצבא. שלושה ימים אחרי השחרור ירדתי לאילת והתחלתי את שביל ישראל. זו הייתה חוויה מדהימה פגשתי אנשים נהדרים, חציתי את הארץ לאורכה, וכפי הנראה נדבקתי ב"קדחת המסעות". כידוע לכל זוהי מחלה חשוכת מרפא שהחולים בה נוטים למצוא את מותם באמזונס עם חיוך על פניהם.

אחרי שביל ישראל עבדתי תקופה כחובש מאבטח בטיולים וכמדריך עזרה ראשונה ואז טסתי לחודשיים לאיטליה (פברואר-מרץ). הסתובבתי באיטליה ובקרואטיה ראיתי ערים מעניינות, עבדתי אצל אנשים, טיילתי בטבע, למדתי המון רעיונות חדשים בנוגע לטכניקות טיול, ובעיקר החלטתי שאני רוצה לעשות עוד שנה של טיול סביב העולם לפני שאני מתיישב באוניברסיטה.

אני מטייל ספונטני אין לי מושג לאיפה אגיע בטיול ואין לי רשימה של אתרים שאותם אני חייב לראות. אני מעדיף מסלולים ארוכים בטבע (שביל האפלאצ’ים שנה הבאה) מאשר טיולים בעיר.

אני במרכז עם קבוצת סטודנטים הודים. ישבתי על גדות הנהר בפירנצה כשראיתי אותם צובעים אחד את השני כחלק מפסטיבל הודי. כששאלתי במה מדובר הוזמנתי להצטרף. לקח לי שבוע להוריד את הצבע מהגוף

ולאחר ההקדמה הארוכה, מתחילים.

בחירת יעד משיקולים כספים:

כששאלו אותי במהלך הטיול האחרון למה בחרתי לטוס לאיטליה התשובה שנהגתי לתת הייתה "מצאתי כרטיס טיסה זול". בכנות, אין לי מושג למה בחרתי באיטליה אבל החישוב שלי היה שגוי. הטיסה אומנם עלתה מאה יורו אבל איטליה היא מדינה יקרה. סך ההוצאות שלי על אוכל לינה ותחבורה היה כה גבוה שבחירה בכרטיס טיסה שהיה עולה 300 יורו אבל מביא אותי למדינה זולה יותר (הודו לדוגמא) הייתה משתלמת יותר בחשבון הכולל.

לא צריך להיות גאון כדי להגיע למסקנה כי יש מדינות זולות בצורה משמעותית מאחרות, אולם בעוד שנהוג לעשות הפרדה בין חופשות בעולם הראשון והעולם השלישי, כקריטריון ברור למחיר, הרי שאני גיליתי בחופשה האחרונה כי פערים משמעותיים בעלויות יכולים להתגלות גם בין מדינות הנמצאות בקרבה אחת לשניה. כך למשל, כשנסעתי מאיטליה לקרואטיה, גיליתי שמחיר חדר בהוסטל ללילה ירד מ27-28 יורו ללילה ל13 יורו ללילה. באופן דומה מדינות אירופה המזרחית עדיין מציעות עלויות מחיה זולות משמעותית מאלה של אחיותיהן במערב.

כלל אצבע נוסף – ככל שהמדינה מפותחת פחות כך עלות הטיול בה נמוכה יותר. על פי תפיסתי, אם אתם רוצים לטייל "בעולם המפותח" במחיר סביר חפשו מדינות שנמצאות במשבר כלכלי. זה מוביל לירידה במחירים. הרחבה על הרעיון ניתן למצוא כאן.

בשורה התחתונה לא אומר לכם באיזה יעד לבחור. אם חלמתם כל חייכם לראות את המאצ’ו פיצו לכו על זה. אבל אם אתם מתכננים טיול, וליעד אין חשיבות. ומצד שני השיקול הכלכלי משמעותי בעינכם, שווה להקדיש כמה דקות מחשבה לנושא הזה. כמה דקות של תכנון בנוגע לטיסות, ויעד הטיול יכולים להסתכם בחיסכון של מאות ואלפי שקלים.

תחבורה

טיסות:

כרגע היעד הבא שלי הוא במזרח. הרשת מלאה במדריכים איכותיים שמפרטים איך להשיג טיסות זולות. בנוסף בחיפוש שערכתי ברגעים אלו עולה שנסיעה מישראל להודו עולה 477$ מצד שני חיפוש זהה כאשר נקודת המוצא היא בירדן יעלה 231$. אני לא יודע ממה נובעים פערי המחירים אבל אני בהחלט הולך לנצל אותם. התכנון הנוכחי שלי הוא לצאת לירדן לשבוע. לטייל להנאתי ואז לקחת טיסה למזרח בפחות מחצי מחיר. משתלם לנצל את פער המחירים בין ישראל למדינות השכנות.

כשטסתי לאיטליה חיפשתי טיסה זולה ומצאתי את חברת easyjet. החברה הזאת פועלת בשיטת טיסות הlow cost אתם משלמים מחיר מינימאלי ומקבלים שירות בהתאם.

הכרטיס שקניתי עבד כך: שילמתי מאתיים יורו לטיסה הלוך חזור לאיטליה. לא קיבלתי אוכל, לא היו סרטים, המושבים היו צפופים יחסית, והייתי מוגבל בגודל המזוודה שלקחתי. את ההרשמה לטיסה (check in) ביצעתי דרך האינטרנט, והחברה בחרה איפה אשב. כל דבר נוסף שהייתי מקבל בטיסה (אוכל, בחירת מושב, מזוודה גדולה יותר, וכו’) היה עולה לי יותר.

הטיסה הייתה מבחינתי כמו נסיעה ארוכה באוטובוס. דאגתי לארוז מראש אוכל, שתייה וספרי אודיו לפלאפון וסך הכל הטיסה הייתה בסדר. מבחינתי זו הייתה עסקה משתלמת. וללא ספק אמשיך לטוס בטיסות low cost. כל מה שאתם צריכים כדי להעביר את הטיסה בנעימים זה לארוז אוכל וספר/תוכן מעניין בפלאפון.

sky scanner – כשטיילתי בוונציה הלכתי ברחוב לתומי מחפש הוסטל ללילה כששמעתי זמירות שבת. דפקתי על הדלת והוזמנתי להצטרף לארוחת שבת בבית חב"ד המקומי. לידי ישבו כמה חברה אמריקאיים שהיו בעיצומו של טיול באירופה. הם סיפרו לי על אתר בשם sky scanner שמאגד בתוכו מידע על טיסות זולות ברחבי העולם. הרעיון פשוט אתם מזינים לאתר (או לאפלקצייה) את המדינה שבה אתם נמצאים ומחפשים או את כל הטיסות שיוצאות לשאר העולם. או את כל הטיסות למדינה מסוימת. האתר אוסף את כל נתוני הטיסות של הרגע האחרון ואפשר למצוא בו דילים במחיר של 40-50 דולר לטיסה.

אוניות:

כשעבדתי בטוסקנה דיברתי עם הבחורה שעבדה איתי על מדריך הטיולים שאני כותב. היא סיפרה לי שחבר שלה גילה שיש אתרי אינטרנט שאיתם אפשר לתפוס טרמפים עם בעלי יאכטות. גיגול קצר הוביל אותי לאתר הזה שבו בעלי יאכטות מחפשים צוות שיסייע להם במסע ממקום למקום. לעיתים אתם תשלמו את הוצאות האוכל, לעיתים האוכל יהיה מכוסה, ובחלק מהנסיעות אפילו ישלמו לכם.  

הודעה לדוגמא מהאתר:

"מחפשים שותפים לצוות בין הגילאים 25-48 להצטרף למסע מאיסטנבול ליוון. עלות ליום תהיה כ-15 יורו. ניסיון בספנות יהיה בונוס, בנוסף אני צוללן ואשמח לשותף לצלילות."

בחלק מהאוניות דורשים צוות עם ניסיון בים או הסמכה רשמית על יאכטות. אבל אפשר למצוא בעלי יאכטות שיצרפו אתכם ללא ניסיון. אין הרבה תנועה מישראל אבל יש לא מעט בעלי אוניות שעוברים באזור יוון וטורקיה.

כמו בכל האתרים בהם אתם צריכים ליצור רושם ראשוני טוב אני ממליץ להשקיע בפרופיל שלכם. תשקיעו את הזמן ותכתבו מי אתם, מה אתם מחפשים, ולמה כיף אתכם. תמונות בפרופיל יעלו את הסיכויים שתקבלו תשובה חיובית.

רכבות:

יצא לי לעשות לא מעט נסיעות ברכבות באיטליה. בהתחלה זה היה מבלבל למדי. הכריזות היו באיטלקית והעובדה שהרכבות לא חנו ברציפים קבועים אלא על בסיס מקום פנוי הפכה את מציאת הרכבת הנכונה למשימה מרגיזה. עם הזמן למדתי לקרוא את השלטים האלקטרונים, וכמעט תמיד היה אפשר למצוא מישהו שדיבר מעט אנגלית ויכול היה לעזור לי למצוא את הרציף הנכון.

עשיתי לי למנהג לקחת את הרכבות האיטיות יותר והזולות יותר. הנסיעה יכולה לקחת יום שלם ממקום למקום ואם לא התכוננתי כראוי – קניית אוכל מראש ותעסוקה לזמן הנסיעה – נאלצתי לקנות סנדויצ’ים במחיר מופרז בתחנות הרכבת לאורך הדרך ולעבור נסיעה ארוכה כשאני משתעמם למוות.

כשהייתי בפרינצה פגשתי זוג בנות מאמסטרדם שקנו "חבילה" של נסיעות באוטובוס בשם Eurolines pass - תמורת 250 יורו הם יכלו לנסוע ללא הגבלה למשך חודש בכל הקווים הבין מדינתיים (לדוגמה: מצרפת לאנגליה). לדברי בודיל (אחת מהבנות שפגשתי (החוקים מעט משתנים בין המדינות ובחלקם הן היו צריכות להוסיף תוספת תשלום קטנה בתחנות האוטובוס. את הכרטיס עצמו הם קנו בתחנת האוטובוס בלונדון אבל אפשר לקנות אותם עם כרטיס אשראי דרך האינטרנט. פרטים נוספים על "חבילת נסיעות" ניתן למצוא בקישור הזה.

טרמפים:

בסיום השהות שלי בקרואטיה הייתי צריך לחזור לאיטליה כדי לתפוס את הטיסה לארץ. החלטתי לנסות את מזלי בטרמפים. בעצת מספר מטיילים שפגשתי העפתי מבט באתר הזה שבו טרמפיסטים הזינו את המקומות בהם כדאי לעמוד במקומות שונים בעולם. ארזתי לעצמי אוכל ומים ווידאתי שהפלאפון שלי מלא בהרצאות מעניינות. היה לי כאלף קילומטר לעבור ושיערתי שזה יקח כיומיים. בדרך היו לי כמה טרמפים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות אבל אני רוצה לספר על האחד הכי מעניין שהיה לי.

אחרי כמה שעות של התייבשות בתחנת דלק נידחת – התחלתי כבר לחשוב על ללכת לישון באזור ולנסות את מזלי בבוקר – פגשתי את הנהג של המשאית בתמונה מתחת. הוא לא דיבר מילה באנגלית ובעזרת האיטלקית המגומגמת שלי שאלתי אותו "דובה איל רומא" כלומר "האם אתה נוסע לרומא"? מתברר שהוא נסע בכיוון. בעזרת שפע של תנועות ידיים ופנטומימה הצלחתי לשאול אותו אם אני יכול לנסוע אתו. הוא הסכים ואני הצטרפתי אליו לנסיעה. (מי שמעולם לא נסע במשאית זו חוויה בפני עצמה אתם מרגישים כמו מלכי הכביש)

ועל זה נאמר לתפוס טרמפ בסטייל

במהלך הדרך הוא התקשר לבת שלו שדיברה אנגלית. הוא אמר לה כמה משפטים באיטלקית היא תרגמה אותם לאנגלית, את התשובות שלי היא תרגמה בחזרה לאיטלקית וחוזר חלילה.

הנהג הזמין אותי לארוחת ערב עם חבריו לעבודה (היו חמש מנות שונות של פסטה בארוחה הזו) ולאחר מכן הלכנו לישון. הנהג ישן על מזרן בתא הנהג. ואני ישנתי בתוך המכונית הלבנה מאחורי תא הנהג (רואים אותה בתמונה).

הסיפור הזה הוא בעיני דוגמה ליופי שבטרמפים. אתם מזנקים אל הלא נודע ואין לכם שמץ של מושג מה תמצאו שם.

גדלתי בגוש עציון, תדירות האוטובוסים אצלנו נמוכה ואני משער שזה הוביל לכך שמאוד מקובל אצלנו לתפוס טרמפים. התחלתי לתפוס טרמפים בערך בגיל 13 ובמצטבר אני מאמין שביליתי כמה שבועות בהמתנה לטרמפים.

בדרך לסיור מערות בטוסקנה תפסתי טרמפ עם בעל הרכב שבתמונה, אבל בעקבות סיפור המשאית אני לא רוצה לצור ציפיות מוגזמות - חלק מהטרמפים שתפסתי היו במכוניות משפחתיות רגילות

כשהתחלתי לתפוס טרמפים חשבתי שכל מה שצריך הוא לעמוד בנקודה אסטרטגית ולהושיט יד. במהלך הנסיעות השונות שאלתי את עצמי מה יהפוך את החוויה לנוחה ויעילה יותר? הבנתי שרצוי לארוז אוכל, מים, כובע, ורצוי גם מפה של הדרך כדי לדעת איפה כדאי לרדת. בהמשך נהגתי להדפיס שלטים בהתאם לצמתים בהם תכננתי לעבור. הייתי נוסע עם ניילונית כשבתוכה ארבעה או חמישה דפים עם שמות הצמתים.

מאוחר יותר גיליתי שאפשר לקחת לוח פורמייקה מחיק (השגתי אחד בנגרייה המקומית) ולכתוב עליו עם לורד את היעד המבוקש. הייתי משוכנע שהגעתי אל פסגת "טכנולוגיית הטרמפים" עד הטיול האחרון שלי. בקרואטיה פגשתי את "זואי" בחורה צרפתייה שעושה מסע טרמפים מצרפת לאיראן והטכניקה שלה היממה אותי. היא הדפיסה את אותיות הABC גזרה וניילצה אותם. בצד הקדמי של כל אות היא הדביקה וולקרו (סקוטצ’). כדי להחזיר את האותיות ביחד היא משתמשת בחתיכה מקבילה של סקוטצ’ באורך של כ15 ס"מ. כשהיא מגיעה לצומת מתאים היא משנה את השלט שהיא מניפה בהתאם למיקום שלה.

זואי מדגימה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות

לסיכום כמה טיפים כללים שיהפכו את העמידה בטרמפים (ולמעשה כל נסיעה שהיא) לנוחה ויעילה יותר:

ארזו מים אוכל וכובע / ביגוד חם.

ודאו שיש לכם משהו לעשות בזמן ההמתנה (mp3 מוטען).

טרמפים תלויים לחלוטין בנהג ודאו שיהיה לו כמה שיותר נוח לעצור לכם. עמדו במקום עם מפרץ חנייה, רצוי מיד אחרי פנייה או רמזור כך אתם מוודאים שהנהג מגיע במהירות נמוכה.

עיינו באתר הזה מדריך מפורט לטרמפים כולל מפה עם מקומות בהם כדי לתפוס טרמפים בכל העולם ברמת פירוט מרשימה.

כבישים מהירים הם מקום שמאוד לא מומלץ לרדת בו בטרמפים (כמעט ולא עוצרים), אם בכל זאת הגעתם לכביש מהיר נסו להגיע לתחנת דלק ולשאול את הנהגים אן הן יכולים לקחת אתכם עמם.

במדינות מסוימות לא מקובל לתפוס טרמפים, אם אינכם דוברים את השפה אנשים יהיו בטוחים שהלכתם לאיבוד וייקחו אתכם לתחנת הרכבת/משטרה. הכינו פתק בשפת המקום המסביר שלא הלכתם לאיבוד ואתם מעוניינים לנסוע בטרמפים.

מפת כבישים של האזור תעזור לכם להחליט איפה כדאי לכם לעצור, על אילו טרמפים משתלם לעלות ואיפה כדאי לרדת.

הימנעו מלעמוד בהתאם לתרשים כאשר יש עיר גדולה בכיוון היעד שלכם. מה שיקרה זה שהעיר הגדולה "תמשוך" אליה את כל הטרמפים שלכם. (הטעות הזו גרמה לי להתייבש כמה שעות בדרך מקרואטיה לרומא).

מה יהיה בפוסטים הבאים? אכתוב על טכניקות טיול, לינה, אוכל וציוד. נושא שיודגש בכלל הפוסטים זה איך להוריד עלויות (הטיול שלי באיטליה עלה כ- 5,800 שקלים כולל טיסות וזה היה טיול יקר לטעמי…) בעניין הציוד אני מתכנן לגעת בטכניקת האולטרה לייט שמאפשרת למטייל להוריד את משקל הציוד שלו.

אם למישהו יש הערות בונות אשמח לשמוע. אני מתכנן עכשיו טיול של שנה וכל רעיון שיעזור לי – ולשאר קהילת המטיילים – לקצץ בעלויות ובאופן כללי להפוך את הטיול לנוח יותר, יתקבל בברכה.

בימים אלא אני מקים קהילה שתקבץ מטיילים ותחלוק מידע בנושא. אם אתם רוצים להיות חלק מהקהילה אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק "מדריך הטרמפיסט לפלנטה".

___________